מרתון של מחשבות, פרק ד' ביומן מסע

                                          צילום: הילה בנדלר

עוד לא עברה יממה מאז שחציתי את קו הסיום ואני מתיישב למול צג המחשב ואצבעותי מרחפות על המקלדת ועושות את עבודתן בנאמנות בלתי מתפשרת. ככה זה אחרי מרתון, אני מכיר כבר אתת הרגשה ומצפה לה - זהו חלק מהעניין. אין כמו האופוריה שאחרי. זו הפעם הרביעית שאני עושה את זה ועדיין אין תחליף לתחושות של ה"אחרי" אפילו ולמרות שזה היה המרתון הקשה ביותר שלי, אין ספק.

ריצת מרתון, זה הרבה יותר מריצה, זה בעיקר "הדרך אל", ההכנות הפיזיות והמנטליות. מאחר והאימונים מתחילים כחצי שנה לפני הביצוע, הרי שמתרחשים הרבה מאוד דברים בחיים והם חלק בלתי נפרד מהדרך, מהאימונים, ממה שקורה איתך. הם משפיעים אחד על השני. לא ברור מי מסובב ומי מסובב. אמרתי פעם, מרתון זה לא רק הריצה למרחק של 42.2 ק"מ, זה הרבה יותר מכך.

מרתון טבריה מתקיים בתחילת השנה, בימים שלפני יום הולדתי. תמיד טוב לערוך סיכומים בואכה יום השנה החדשה, תרתי משמע במקרה שלי. חשבון הנפש הזה הוא בלתי נמנע.

אז מה היה לנו אשתקד?... וואו, די הרבה דברים. 

עשיתי דבר שלא חשבתי שאי פעם אעשה שוב. התחתנתי עם הילה המופלאה שהכרתי בדיוק שבוע לפני המרתון השני שלי (טבריה, אלא מה). במרתון השלישי היא כבר חיכתה על קו הסיום, בדיוק כמו הפעם ובאם הכל יתנהל ע"פ תכנון, יש מצב שעל קו הסיום בפעם הבאה יחכו לי הילה ו..... (תחשבו לבד, אתם ילדים גדולים). כולי תקווה שתוכל לתפעל את המצלמה...

שינוי פוזיציה בעבודה, גלגל ענק של אכזבות מרות ושמחות מאתגרות. בסוף, גם התמקמות במקום הכי חשוב ומתאים לי. אני ממש בטוח בזה. כמו כל דבר, ימים יגידו. וכמו תמיד, בימים האלה של בין לבין, אתה מגלה מי באמת חבר, מי באמת אכפת לו ממך. מי באמת שם בשבילך.

הקיץ של האימונים היה קשה מנשוא. חום ולחות איומים של יולי-אוגוסט ועדיין לא ויתרתי. השכמות ב - 4 לפנות בוקר ע"מ לנסות ולהקדים את החום והלחות הנוראים. בסוף, גם צלחנו את זה. הברך השמאלית, גם היא אותתה שלא כל כך מתאים לה, אך עם הזמן היא החליטה כנראה שהפעם היא עושה את שלה, התפקיד אליה נועדה. היא הייתה מושלמת ועמדה במשימה ובכבוד.  

המשוכה, של לקום לאימוני בוקר בקור כלבים, תמיד הייתה עקב האכילס שלי, אבל הפעם לא הייתי מוכן למיצמוצים. היו אומנם אימונים קרים משהו, חנוט במכנסי טייטס ארוכים. ברישניקוב היה גאה בי, תאמינו לי (אל תגידו לי שאתם לא מכירים את ברישניקוב)...

לכל אורך דרך, יש אימונים שלא צולחים. הניסיון לימד אותי שאין לקחת קשה מידי אימון זה או אחר שלא צולח. זה חלק מהעניין, ההיכרות שלך עם המגבלות והלך הרוח שלא תמיד מסונכרנים עם תוכנית האימונים, וזה בסדר. העיקר הוא להיות מודע לכך ולהמשיך הלאה. יש גאנט סדור, קיימת תוכנית ויש לדבוק בה.

השבועות שלפני בד"כ מלווים בחרדות של "עוד רגע אני חולה, אוי יש לי שפעת, אני אוכל יותר מידי פחממות" וכל מיני כאלה. הפעם מאחר וכבר אני מכיר את החרדות האלו, התייחסתי אליהן כמובנים מאליהם. מטבע הדברים, ההכנות שהן "הדרך", מתנקזות ליום מסוים, לאיזה 4 שעות וקצת. שם באותה נקודה אתה צריך להביא את כל ההכנה, הדרך, ההשקעה לכדי מימוש. אין ספק כי הדרך הארוכה היא חלק ממסוגלות מנטלית לעמוד בכך. אם זה לא היה כל כך קשה ומאתגר, לא היינו מייחסים לכך כזו חשיבות. תחשבו על זה. מה שבא בקלות הולך בקלות וכמובן באם יגעת ומצאת - תאמין!...

היה לי תמיד רצון לרדת מ-4 שעות, מה שקרוי בשפת הרצים, SUB 4. סה"כ ע"פ האימונים, ניכר היה שאני בכיוון. עם זאת, עם כל הכבוד לאימונים המתקיימים במסלול קלאסי (בד"כ פארק הירקון), הרי שביום מסויים בזמן נתון של מרתון, לא בטוח כי מזג האויר יהיה קל ומתאים. בתחרות תמיד יש את פאקטור של התרגשות והפתעות שמאוד קשה להתכוונן אליהם, שהרי מטבע הדברים הן הפתעות, אחרת הן לא היו מוגדרות ככאלה (ותשלחו לי על הפלספנות היתרה).

3 שבועות לפני, עשיתי את הריצה המסכמת ל-36 ק"מ. היה די קשה. עשיתי אותה יחד עם שותפי לאימונים, עידו. אגב, היא הייתה בדיוק שנה לפני הצעת הנישואים להילה, בדיוק שנה לריצה המסכמת של אשתקד. סוג של דה ז'ה וו. 

ע"פ חישובי הזמנים, SUB 4 היה בר השגה, אך הייתי זקוק להגיע בתנאים אופטימליים, של של מזג אוויר, וגם בתנאים מנטליים פיזיים מושלמים. בסה"כ, הכיוון נראה חיובי, לבטח של מזג האוויר.

נכנסנו ל"טייפר". הורדת עומסי אימונים וגלישה לתוך מועד המרתון. החשש תמיד בתקופה הזו, לחלות במשהו, או סתם להיפצע באופן טיפשי (דיברנו על זה כבר קודם). כזכור, הייתי חייב להגיע מוכן ומזומן לאתגר. אפילו כבר התחלתי לשחוק את זוג הנעליים ה-3 מבית היוצר של HOKA. נראה לי שהן הכי מתאימות לי. סה"כ נראה לי שעברתי יותר מ -2000 ק"מ של אימונים. אי אפשר ממש לדייק, אני מסתמך על האפליקציה של "גארמין".

יום לפני, לוקח חופשה בת יום אחד מהעבודה ויחד עם הילה נוסעים לטבריה לא לפני שמעלה פוסט מסורתי של "מסדר המפקד", אוגר מליון לייקים (לא באמת מליון, משהו כמו 200) ותגובות בפייס והאינסטוש. בודק מיליון פעם שלא שכחתי שום דבר מכל מה שתכננתי ואכן, שום דבר לא נשכח, אבל בודק שוב. כזה אני.

אין כמו היום לפני, ובדגש על האווירה. טבריה מתעוררת לרצים מכל הארץ והעולם, כולם לבושים בבגדי ספורט והשיח הוא רק על מחר. יש בזה משהו מעורר, מלהיב, שמכניס אותך לישרות האחרונה של המבחן האמיתי. עושים נסיעה של המסלול, רואים את קו הזינוק, קו האמצע, שלטים מידי ק"מ ומתחילים לתכנן את הריצה בראש. מידי שעה מוודאים באפליקציה כי מזג האוויר אכן מושלם כפי שהובטח וכל הסימנים מראים שאכן כך.

בערב, יחד עם אנשי "מועדון ארוחת הבוקר" של איסי (להלן, "התותח"), בולעים פסטה ומדברים רק על נושא אחד ויחיד. לא הלכנו לשנ"צ, כי חייבים לישון טוב. שנ"צ יחד עם ההתרגשות של "לפני", עלולה לגרום לנו נדודי שינה וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים בלילה שלפני.

ההירדמות קלה יחסית, מתעורר 5 דקות לפני התכנון וכבר ב 05:30 יורדים לארוחת בוקר שכוללת לחמנייה מפוצצת בדבש, מים והרבה קפה שחור. שותים עוד קצת  ומעכשיו עד הזינוק להערכתי אשתין איזה 5 פעמים על עץ רענן בטבריה. זה הרגע שאתה מברך (שוב) "ברוך שלא עשני אישה". בסוף, אתה שולף, יורה וחוזר לשגרה בניגוד למין היפה (ובינינו, גם החזק).

מתלבש, בודק שהכל עלי - הג'לים, הנגן, האוזניות והכובע. ממשש שהכל תקין כפי שתכננתי. זהו, ניתן להתחיל במלאכה. פוגש את כל החברים, טיפים אחרונים, פרצופים מוכרים ואתה נכנס למוד מלחמה. נפרד מהילה לא לפני תדרוך חוזר על איך לתפעל את המצלמה, איפה לעמוד ומתי לחכות לי. בסוף, בלי תמונה ראויה, איך אאגור לי לייקים לרוב, איך?...

מפעיל את הנגן, מוודא שהוא עובד והכל תקין. רגע לפני הזינוק מרוקן ג'ל אנרגיה וזהו. מתחילים. חוצה את קו ההתחלה ומפעיל את השעון. רשמית, המלחמה, המבחן, המשימה - מתחילה על באמת. "תרוץ לאט", אני אומר לעצמי, הבטחת להיות בסדר. אני מדבר לעצמי ו"אדל", בשלה, ממשיכה כאילו אין מחר.

מזג האויר מושלם, אולם אני חושש מרוח צד אחרי שנעבור את חוף צמח. עדיין לא ברור מה תהיה עוצמתה ובאם היא עלולה לפגוע בכל מה שתיכננתי. אני שומר על קצב סביר, מהיר מהתכנון וקצת מקדים את הפייסר עם הבלון האדום של 4 שעות. אני מעביר את הזמן בלהביט על הרצים והרצות בגדלים, צבעים ומאפיינים שונים. בונה לעצמי סיפור על כל אחד מהם. מידי פעם מנופף לשלום לאיזו דמות או חבר שנמצא כאן. מרים אגודל ומוחא כפיים וממשיך.

ממשיך לשמור על קצב טיפה מהיר ממה שצפיתי ולקראת הפנייה לדרום ימת הכנרת, אני מקבל את הרוח לפנים. אני גם מבין שזו תהיה רוח צד כמעט לכל אורך המרתון וזה הרבה יותר גרוע מקור, חום או גשם. אני מתחיל להפנים כי קל זה לא יהיה, ועדיין הקצב נשמר, אך ברור לי כי אני מבזבז כרגע אנרגיה שתהיה חסרה לי אח"כ וכולי תקווה כי איכשהו אגיע למצב כי אני דולה אותה ממקומות אחרים.

מרתון זוהי ריצה שיש לשמור על משמעת ברזל, אתה חייב להיות מתוכנן, סדור ואין כאן מקום לאילתורים. אני מקדים בקצת את הפייסר של 4 שעות ועדיין הרוח צד לא רק שהיא חזקה, היא מפתיעה בעוצמתה פעם חזקה ופעם חלשה. עדיין, שומר על קצב ומוודא כי בכל תחנת שתייה גומע מספר לגימות ומידי 6 ק"מ, בולע ג'ל אנרגיה. סה"כ התמונה נראית בסדר, אבל יודע שהקיר הידוע יגיע, כן הוא יגיע לקראת איזור ה - 32 ק"מ.

לידי רצים מלא טיפוסים שונים, רצות ורצים כולם מאותו סוג לוחם. אני מסיט את המחשבות ומקשיב לשירים שהנגן בוחר עבורי. הפעם, בניגוד לעבר, הוא עושה את העבודה יפה. אני חייב להשתין, אבל מבטיח לעצמי ולשפוחית שלי שרק אחרי שנעשה את חצי הדרך ולאחר פניית הפרסה. נעצור לרגע ונמשיך. 

ממשיך לכיוון חצי הדרך לעין גב, הרצים שכבר עשו את הסיבוב מתחילים לחלוף על פני. אני מזהה את איסי ומוחא לו כפיים, הוא רואה ומחזק אותי עם תנועות ידיים מוכרות. שפת הרצים. אני מת להשתין, אבל עדיין מילה זו מילה ואני מבטיח לעצמי כי אעשה זאת רק לאחר פניית הפרסה. יש משהו מעודד מאוד שהגעת לחצי הדרך, התחושה שזה עוד מעט כבר כאן. אני עושה את הסיבוב וכעבור כמה דקת עוצר, משתין וממשיך. מילה, זו מילה.

רוח הצד בשלה, נותנת מכות ואינה נושבת בקביעות. היא מכה בי ובכובע המצחייה הלבן שלי. אני מסובב את הכובע ושם את המצחייה בגבי, בדומה לרוכבי אופניים, ומעודד את עצמי כי עם הפנייה לחוף צמח, בדרום הכנרת אקבל רוח גבית מפרגנת. בינתיים אני מרגיש שאני מאט את המהירות. תמיד הרבעון ה-3 הוא הקשה מכולם. אתה לא רואה את הסוף. הפייסר עם הבלון שרשום עליו: "04:00", יחד עם החבורה שצמודה אליו, מתחילים לעקוף אותי. אני מחליט לא להילחם ולשמור על קצב מתאים ליכולת שלי. אני מקווה שאחבור אליהם בהמשך.

רואה את גיא זוהר, זה מהטלווזיה, מחלק ג'לים. האמת, מידי שבוע אני רואה אותו בפארק וזה די משעש אותי. ממשיך בריצה ומקווה כבר להגיע לפנייה לחוף צמח. מתחיל להיות לי קשה ואני מתחיל להפנים כי לא ארד מ 4 שעות כפי שרציתי. אני מתחיל לחשוב איך בכל זאת אשיג משהו ומסכם כי לפחות אנסה לשבור את השיא האישי. שינוי המטרה הוא חשוב שכן, איבוד תקווה להישג כלשהו עלול להיות הרסני ולהוציא את הרוח מהמפרשים. מכאן, שחייבים לקבוע מטרה כלשהי אחרת ע"מ לשמר את האנרגייה המנטלית.

הפנייה לחוף צמח מגיעה סוף סוף וזה הקטע שאתה יודע שמתישהו תפגוש את הקיר. מעודד את עצמי שאני כבר בסיומו של המרתון, מדמיין איך אני פוגש בסןף את הילה  ומשתכשך לי באמבטייה החמימה. זה ממש קרוב, משהו כמו שעה ריצה לא פשוטה. הרגליים מתחילות להיות כבדות וגם עשרות המעודדים בגיל השלישי של קיבוץ דגניה עם נכדיהם לא מצליחים להסיט את הכאבים והקושי. "רק לא להפסיק לרוץ", אני מדקלם לעצמי כל מה שכל רץ מתחיל יודע, כי משם אין שום דרך חזרה.

חוצה את נהר הירדן, עלייה קצרה אך קשה. בכל מקרה "לא להפסיק לרוץ", אני ממשיך לדקלם באובססיביות ומנסה בסיוע שירים, להסיט את המחשבות שאני בישורת האחרונה, היא נראית כל כך ארוכה. אני נשבר ועובר להליכה. אני כועס על עצמי. מאוד. רץ קצת, הולך קצת. ע"פ מה שאני מתכנן, יש עדיין סיכוי לשבור את השיא האישי. אני מבטיח לעצמי שאתן את הכול. שריר התאומים מתחילים לעשות התכווצויות מטורפות ואני נזכר שלא שתיתי מספיק. איזה טירון, אני אומר לעצמי בכעס.

לצד רצים שעוברים אותי, רצים שהחליטו שסיימו את היום. אני בין לבין. מביט בשעון ועושה חישובים איך אני שובר את השיא האישי, שהרי SUB 4 לא יהיה היום. ממשיך לרוץ ואני כבר מתחיל להריח את הסוף, או לפחות לשכנע את עצמי שאכן כך. אני מביט מידי כמה שניות בשעון וידוע כי זה סימן היכר הכי ברור לכך שאין לך אויר. אני ממשיך וזה ממש קשה. קשה ברמת הבטחה שזו הפעם האחרונה שאני עושה מרתון.

                                                         צילום: הילה בנדלר

בצעדים האחרונים, אני מזהה את הילה מצלמת ומביט בשעון כדי שיאמר לי שסיימתי. הילה, אחרי שמצלמת צועקת שאמשיך כי אנחנו ממש קרובים, אני עוצר את השעון בדיוק שהוא מראה לי 42.195 והוא מיד מעדכן אותי ששברתי את השיא. אני ממש לא רואה בעיניים, מעריך כי אני יבש. גמור. אני רק חושב איך אעשה את הכמה מאות מטרים למלון זה נראה לי רחוק מאוד כעת.

מה שמטריד עוד יותר, זה איפה מחלקים את המדליות. הנה, מצאתי. שם אחת על צווארי. היא שוקלת טונה, ממש אבן רחיים. ממשיך לדדות יחד עם הילה למלון, תוך כמה דקות אני שוקע באמבטיית קצף. זהו, עשיתי את זה. לא מושלם, לא מה שכיוונתי, אבל עשיתי את זה, שברתי שיא אישי. מנחם את עצמי כי באם הייתי עושה SUB 4 מה היה נשאר לי להשיג. שאלה טובה, בטח הייתי מעלה איזה רף דמיוני לגובה אחר. 

עכשיו, אחרי שקיבלתי את פניה של שנת 2017, אוכל להיכנס לשנה האחרונה בעשור החמישי של חיי ולדעת כי היא תהיה שונה לגמרי מקודמתה. בוודאות, תסמכו עלי.

ולעניין SUB 4, מי יודע מרתון ת"א ממש קורץ לי...

ואי אפשר בלי, תודה לעידו שליווה אותי באימונים, איסי על הטיפים וההשראה ובעיקר הילה שהייתה חלק בלתי נפרד מכל הדבר הזה של הדרך, האימונים, הארועים - של יומן מסע. 

מרתון של מחשבות, פרק ד' ביומן מסע

כתיבה: דרור בנדלר.

עריכה וצילום: הילה בנדלר
ינואר 2017