אתיופיה - יומן מסע

כבר כמעט יותר מחודש עבר מאז שחזרתי מאתיופיה, מחוויה בלתי נשכחת. אני לא ממש יודע איך להתחיל את הסיפור. נראה לי שאני אתחיל כרונולוגית ומשם אתקדם.

לפני משהו כמו יותר מחצי שנה, באימון המסכם של קבוצת הריצה שלי, מול הים על המרינה בהרצליה, מאמן הקבוצה, יוסף גזאצ'ו זרק לאוויר העולם את הרצון שלו לקחת קבוצה לאתיופיה ל"מחנה", שיכיל שילוב של אימוני ריצה, טיול ובכלל חוויה אתיופית (לכל מי של מכיר את יוסף גזאצ'ו, אזי מדובר באחד מהאטלטים היותר מוכשרים שהיו לנו כאן בארץ, כאן לא אאריך כיוון, שצניעותו, היא ממעלותיו).

האמת, זה נשמע לי ממש מעניין, אבל לא הייתי בטוח מה תהיה רמת ההיענות ועד כמה באמת נצליח להתארגן לזה. הילה (כמה לא מפתיע...) חשבה שזה בדיוק בשבילי ולא הרפתה עד שהכרזתי על הצטרפותי. אז לפני שנגיע לסוף, עינכם הקוראות - אנחנו כבר אחרי, עם חוויה מטורפת.

לצערי, לא אוכל להראות לכם את כל התמונות, אבל את חלקן כן, וכך, אצליח אולי דרך השילוב בין הכתיבה ומקצת התמונות, להעביר ולשתף אתכם בחוייה.

הקבוצה בסופו של דבר מנתה את המאמן והוגה הרעיון - יוסף גזאצ'ו, אליו הצטרפו שלי, לילי, חגית, מיקי, ריקי וניר. האמת, אף פעם לא יצאתי לחו"ל בקבוצה, לבטח לא שילוב של אימונים וטיול. אני אסכם כבר כעת את השורה התחתונה - הקבוצה והמרקם האנושי שהתגבש, היו הגורמים המרכזיים לכייף ולהצלחה של כל זה.

לפני הנסיעה עשיתי ארבעה חיסונים. אחד מהם, קדחת צהובה, חובה ובכל מקרה הצטיידתי גם בכדורים לגובה.
כידוע, אתיופיה ברובה המכריע גבוהה מאוד, והאוויר בה דליל. זו הסיבה העיקרית לכך שאתלטים רבים מתאמנים לאורך זמן ובכך משפרים משמעותית את יכולת הסיבולת שלהם שכן, ככל שעולים בגובה, אחוזי החמצן באוויר יורדים וכך ניתן לפתח יכולת של סיבולת לב-ריאה. 

בכלל, אתיופיה ארץ של מסורת אצנים, שראשיתה מתחילה באלוף האוליפי למרתון פעמיים, אבאה בקילה וכמובן הילה-גבריסילאסי האגדי, שזכיתי לפגושו ביום האחרון של הטיול בכפר האימונים "YAYA" (לאלה שאינם בקיאים מיהו, הרי מדובר בסוג של מארדונה בעולם הריצות הארכות).

הילה-גבריסילי ואני

אימוני הבוקר מידי יום לא היו פשוטים, לקח לנו קצת זמן להתרגל לאוויר הדליל. לא פעם עשינו אימון בגובה של 3 ק"מ וזה, ממש לא קל. מצד אחד, ראינו מסביבנו מתאמנים חובבים רבים (כמונו) ומצד שני ילדים, שעושים את דרכם לביה"ס בריצה בריצה, כאשר הספרים מוחזקים מתחת לבית השחי. באחד האימונים, רצנו בעלייה מטורפת בעוד הילדים רצים מולנו בירידה, כשחיוך גדול מרוח על פניהם והם מנופפים לנו לשלום. 

אתיופיה מדהימה ביופיה. ברובה המכריע ירוקה, מלאת מים (מקורות נהר הנילוס), טבעית, בתולית.
לרוץ מידי יום בנופים ולאחר מכן לטייל, היה פשוט מושלם. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעוני הקיים, לבטח בכפרים ובפרברים. אמנם התכוננו מבעוד מועד והבאנו עימנו את כל בגדי ספורט (שכבר לא היינו צריכים), ממתקים ועוד - אבל הייתה זו רק טיפה בים. בכל מקרה, נפרדתי בכיף גדול מאיזה 20 חולצות דריי-פיט, מכל המירוצים שנרשמתי אליהם, ושכבר לא עשיתי בהן שימוש, ופניתי כמובן מקום בארון שלי לחולצות חדשות...

מקומי שאימץ את החוצה ממרוץ "אייל 2018"

לכל חובבי האינג'ירה, הלא הוא "הלחם האתיופי המסורתי" (ואני לא אחד מהם), הרי זהו גן עדן. הוא הבסיס כמעט בכל ארוחה. דומה במראה ללחוח התימני, רק שעשוי מקמח מלא וטיפה חמוץ יותר. למי שרוצה, כמעט בכל מקום יש כמובן גם אוכל "רגיל", כך שאין ממש בעיה. למי מכם, עם קיבה רגישה, אז יש מצב שלא יהיה קל. בממוצע כל אחד מהקבוצה הרגיש מתישהו לא הכי טוב אבל, זה לא ממש הפריע לפעילות השוטפת. העוגיות, שהילה אפתה לנו, התכלו די מהר והזכירו לנו טעמים של בית.

לכל חובבי הקפה, הרי זהו מקום מושלם. יש כאן קפה שחור איכותי, הכולל כמובן גינוני הכנה וסוג של טקסיות, שדומה מאוד למנהגי הבדואים או הערבים. אני מאוד נהנתי מהקפה. גם לאלה שאוהבית תה, הרי יש כאן הרבה ובשפע. יש גם משקה מעניין "אקספרס" שהוא עירבוב בין תה לקפה (ממש כך). אני כמובן, כאחד שמכור לקפה שחור, נשארתי נאמן למקור.

בשעות הערב נהגנו לצאת למסעדה והיה זה סוג של בילוי שלם, כי מעבר לאוכל, היו שם ריקודים ושירה מקומית, מלאת שמחת חיים, המבוססת על התרבות המקומית. מידי פעם הרקדנים יורדים מהבמה ומזמינים אותנו לרקוד עימם. ללא ספק, כמי שבלטו ע"ר צבע עורנו הלבן, היוונו סוג של אטרקציה והתקבלנו בכבוד של מלכים והכנסת אורחים, שאין כמוה. הריקוד המסורתי, שכולל את הנעת הכתפיים (סוג של ברייקדאנס אתיופי), תובע מקצוענות וכושר גופני לא מבוטל. מפאת כבודם של חלק מאנשי הקבוצה, תמונותיהם כרקדנים אתיופים, נשלחו אליהם בלבד.

אחת החוויות המדהימות, היה לצפות באור ראשון של בוקר, באימון של מקצוענים, ביניהם הימיירו ומלקמו (מקום ראשון ושני בהתאמה באליפות הארץ בחצי מרתון, 2018), שנמצאים במחנה אימונים ממושך באתיופיה.
רצינות ומקצוענות שאין כמותן - החל משלב החימום, דרך לב האימון וכמובן השיחרור.
חייב להודות שהייתי קצת מוטרד, שאין מסלולי ריצה מסודרים ושכולם רצים על הכביש (אין כמעט שוליים),
אבל כנראה, גם הרצים וגם הנהגים, מבינים שהם בארץ הריצה. בכלל, כל הכביש היה מלא חבורות, חבורות של רצים בדומה ללהקות ציפורים. מרתק.

חימום לפני האימון עצמו

ריצת "טמפו 15 ק"מ

מידי פעם ניתן היה להבחין ברצים ורצות בעלי חזות אירופאית, שחרכו את המסלול, וככל הנראה גם הם נמצאים במחנה אימונים. בכל מקרה, לכל מי שחובב ריצה, היה זה להביט מקרוב על מקצוענות מעוררת קינאה והשראה. תחושתי, כי בארץ גדל דור רצים מקצועי ואיכותי המבוסס, על ידע ויכולת של בני העדה האתיופית.

להגיע לקצה העולם ולמצוא בית כנסת, שעד היום משמרים אותו, אין ספק רגע מרגש. עד היום יש יהודים (או כאלה שטוענים שהם יהודים, תלוי את מי שואלים) המשמרים אורח חיים מסורתי. יצא לנו אף לומר ברכת הגומל אי שם ליד כפר שבעבר חיו שם יהודים. אין ספק רגע מיוחד.

מיקי וגזאצ'ו נושאים תפילה עבור כולנו

אין ספק שאתיופיה יפה, כאילו הזמן קצת עצר מלכת ורגל האדם המערבי עדיין לא ממש הגיעה לשם. המצלמה שלי עבדה שעות נוספות וספק באם הצלחתי להביא את כל היופי הזה אליכם. עושר הצמחיה הטבעי, המים הזורמים בשצף קצף, לצד אנשים, שמסתפקים בלית ברירה במועט (מאוד) נותנים את התחושה שהקידמה נעצרה ועדיין לא ממש באה בשערי אתיופיה. 

היתה זו חוויה, שאני לא בטוח, שהצלחתי לתאר כאן בכתובים, ומעט התמונות שכבר ראיתם. 
תודה גדולה לחברי הקבוצה: שלי, לילי, חגית, מיקי, ריקי וניר. כמובן לגזאצ'ו, שהיה לנו מאמן, מדריך וללא החזון שלו, ספק באם הייתי מגיע לאתיופיה לחוויה בלתי נשכחת עם קבוצה מופלאה. 

ואי אפשר שלא להצדיע להילה שלי, שנשארה בארץ עם רוני שלנו, בעוד אני על גג העולם.

על גג העולם

כתיבה וצילום: דרור בנדלר 

עריכה: הילה בנדלר

29 דצמ' 2018

כשאני מדבר על ריצה, על מה בעצם אני מדבר

שוב המתח הזה. משהו כמו שתי דקות ויזניקו אותנו למרוץ. אני מכונס בתוך עצמי למרות שיש סביבי חברים, שרצים איתי. הם מכירים ויודעים שאני, כמו תמיד, רק עם עצמי. המתחרים סביבי משמרים את חום הגוף עם תנועות רגליים במקום, חלקם מהאדרנלין שמציף אותם, נראים ב"הי" ומוחאים כפיים ללא שום סיבה נראית לעין. הזנקה.

הכבדות הזו הכל כך מוכרת בהתחלה. אני מכיר אותה היטב. במקביל הצפיפות של הרצים שמנסים לתפוס את מקומם.  מנסה להצמד לרץ שפחות או יותר בקצב שלי ומשתמש בו כסוג של מפלסת, שיעשה עבורי את העבודה השחורה. בינתיים זה עובד. כעבור כמה דקות הצפיפות מתחילה להתפוגג ואני שומר על הקצב המתוכנן. זהו, אני על טייס אוטומטי. כמעט. 

מקפיד מאוד להביט קדימה עם ראש מורם, הרגליים יודעות את העבודה ובמילא, אתה רץ עם הראש. הרגליים זה רק אמצעי. האימונים השנה היו בכמה רמות מעל מה שהכרתי ועברתי בעבר. הפעם אני מרגיש שיש לי את כל מה שצריך. יש לי את היכולת לנצח אותו, זה שתמיד מצליח להקדים אותי בכמה צעדים בקו הסיום. הנה הוא, כרגיל נמצא איזה 20 מטר לפני, בסגנון המוכר והקליל שלו. תמיד נראה לי שהוא לא מתאמץ, שהכל בא לו בקלות. הבטחתי לעצמי כי אשמור ממנו מרחק מסויים עד לקילומטרים האחורנים. שם יתחיל המרוץ האמיתי. לפחות שלי.

מקפיד להאט לפני תחנות מים. כשהוא עושה את זה, אני גם מרשה לעצמי. אם הוא לא, אז אני לא. הבטחתי שאשמור מרחק שאוכל בסופו של המרוץ להאיץ, לתת את הכול ולנצח. אני מקפיד לשתות לפחות אחת ל - 5 ק"מ. אני מכיר אותו כמו את כף ידי, הוא ואני יודעים את העבודה. אני יודע שביום נתון אני יכול ל"תת לו בראש". אומנם זה לא קרה, אבל אין סיבה שזה לא יקרה - בטח ביכולת הנוכחית שלי.

מתקרבים לחצי הדרך. כצפוי ועל פי תכנון, את פניית הפרסה, הוא יעשה לפני. ובדרכו חזרה לעבר קו הסיום, בפעם הראשונה והאחרונה מבטינו יצטלבו למשך עשירית שנייה, שתימשך כנצח. ואכן, זה קורה בדיוק כפי שדמיינתי לעצמי. מדהים איך שום דבר לא משתנה, לפחות לא החלק הזה. ההמשך אמור להשתנות ובגדול. הפעם אני נחוש יותר מכל הפעמים לנצח. התזמון בינתיים אופטימי והקצב שלי בשילוב הדופק הנכון גורם לי להרגיש שהפעם זה יקרה.

החצי השני, מטבע הדברים, אמור להיות מהיר יותר. יש לכך הרבה הסברים פיזיולוגיים ומנטלים. אני ממשיך לשמור את המרחק הבטוח ומקווה שיש בי את הכוחות להגביר את הקצב לקראת סיומו של המרוץ. גם הוא יודע בדיוק איך צריך לרוץ ואני יודע שהתכניות שלי ממש ברורות לו. הרי אנחנו מכירים כל כך טוב. זה לא באמת משחק "שח-מט", זה בקושי "דמקה". שנינו לצד הגברה מתונה של הקצב שומרים על מרחק קבוע. שאלתי את עצמי מה הוא חושב ברגעים כאלה ולא באמת הייתה לי תשובה, לפחות לא משכנעת.

הרבעון השלישי הוא הקשה מכל חלקי הריצה. זה החלק שאתה לא ממש רואה או מרגיש את הסוף והשרירים כבר מאותתים שהם לא באמת חוו עומסים כאלה. אני ממשיך לדבר עם עצמי, מכריח את ההראש להשאר זקוף ומסיט מחשבות למקומות אחרים. שמתי לב שאין מתחרים שעוקפים אותי וזה גורם לי להבין שאני בקצב נכון במיוחד שהמרחק ממנו, מהאיש שאני חייב לעקוף, נשאר סביר מבחינתי. מידי פעם שנינו חולפים על רצים שלא ממש חישבו נכונה את יכולותיהם. כל פעם שאני חולף ועוקף מתחרה זה או אחר, זה פשוט מעודד אותי לפתוח את צעדיי ומחזק אותי בפאן הפסיכולוגי. אולי זה באמת היום שלי.

זהו, אנחנו ברבעון האחרון. "תפתח צעדים", אני מדקלם לעצמי את מה שהמאמן כל הזמן תידרך אותי באימונים. אני ממשיך להגביר צעדים ולא ברור לי באם אני באמת מצמצם את המרחק בינינו או שמא אני מדמיין זאת. אני משכנע את עצמי שכן, שיש פרי בעמלי. שהצדק ינצח. אין לי ספק כי המעודדים בשולי המסלול באו בשבילי, לפחות כך אני מספר-מדמיין לעצמי. זה לא עולה כסף, זה גורם לי לרגע להיות ספורטאי על. דמיון מודרך בחינם.

אין לי ספק שהמרחק בינינו כבר הרבה פחות ממה שהיה, משהו כמו עשרה מטרים, לא יותר. אני בטוח שאני שומע את נשימותיו. הריאות שלו בטח שורפות כמו שלי שורף, אני אומר לעצמי. ברור לי שאין סיכוי כי נאט באחת מתחנות השתייה. זהו, הגענו לשלב שנוציא מעצמנו את הכל. אני משתדל להאריך ולפתוח את צעדיי, מכניס אויר לריאות ככל שאני יכול ומשכנע את עצמי כי מידי שנייה אני לפחות מתקרב אליו בעוד סנטימטר. אין לי שום כוונה לוותר לו או לעצמי. לא הפעם.

כבר ניתן לראות את קו הסיום, הקצב שלי מטורף, אבל הוא לא ייכנע בקלות. ברור שאין כאן עניין של כושר גופני. שנינו כבר התעלנו על עצמנו. זו שאלה של חוזק מנטלי, זה עניין של כבוד, זה ביני ובינו. אף אחד מאיתנו לא מתכוון לחזור הבייתה בידיעה כי הוא הפסיד. אני ממשיך לצמצם את המרחק, עניין של מטרים ספורים ואין לי מושג באם אחזיק מעמד בקצב ריצה הזה, אם הוא יחזיק מעמד ובכלל אם יש סיכוי לנצח הפעם. דבר אחד ברור - זה יהיה צמוד. מאוד.

אנחנו כתף לכתף, נותנים את הכל מבלי להסיט מבט אחד לשני, בטח לא אני. אני מביט רק לעבר קו הגמר, כל השאר פחות חשוב. הראש זקוף והרגליים כבר מזמן על אוטומט. אני מבטיח להם שעוד כמה דקות נצא למנוחה ארוכה (שקר גס לעצמי ולרגליים שלי). עוד כמה מטרים, נותן את כולי, קו הגמר ממש כאן. רק לשמור על המהירות, זה תכף נגמר. גם הוא נותן את מלחמה. אני זורק את החזה. זהו, זה מאחורי. זה הסתיים. 

הבטתי וחיפשתי אותו. הוא לא היה בנמצא וקרה מה שקורה לי תמיד. לא הייתי בטוח אם הפסדתי לי או ניצחתי את עצמי... טוב נו, מחר אימון שיחרור...

כתיבה: דרור בנדלר (הכותרת בהשראת הסופר והאצן, הרוקי מורקמי)

עריכה: הילה בנדלר

24 ספט' 2018

מסי ואני ב 4 עיניים סיפור קצר אמיתי (כמעט)

אני מרגיש מחוייב לכם העוקבים הנאמנים שלי, לכן בטרם הפירסומים בתקשורת מצאתי לנכון לשתף אתכם ראשונים בגיחה שביצעתי לרוסיה על מנת לשבת עם אח שלי, מסי ולסדר לו את הראש. 

נכון, לא כולכם יודעים על קשרי ההדוקים עם מסי - אבל, הגיע הזמן ל"אאוטינג" ובגדול.

אז, הנה עיקרי השיחה שלי עם מסי במסגרת שליחותי הסודית לרוסיה. רק אדגיש ואומר כי לא היה קל להתחמק מהתקשורת והייתי חייב לעשות את מה שאני הכי טוב בו (וכאן, לא אאריך ברשותכם מטעמים מובנים).

===========

תקשיב אחי, תתעורר! ועכשיו! אין לך מאמן ואין לך קבוצה. אתה לבד. כן, לבד. כן מתאים, לא מתאים - זה לא רלוונטי כי אין מבלעדיך וזה המצב. 

השמן הזה ביציע שהכניס גול עם היד במקסיקו (יד האלוהים, זוכר?) שהצל שלו רודף אחריך והוא יושב כמו קיסר ביציע הכבוד ועושה סלפים לא שווה את הקרסוליים שלך. זה הזמן לסתום לו את הפה. בינינו, באמת בפנים הוא אוהב אותך, הוא באמת ובתמים מאמין בך, כמו כולנו.

הסרט השחור הזה, שכרוך לך על היד השמאלית, קבע שאתה המנהיג. מנהיגות לוקחים בראש וראשונה עם עבודה קשה, דוגמא אישית ונשמה. תיתן השראה לעשריה האנמית שסביבך, הם יתעוררו איתך. סמוך עלי. הם מביטים עליך ורוצים לדעת שאתה איתם עד הסוף.

כולם יודעים שאתה הכי טוב בעולם, תרים את הראש, תחייך, תעמוד זקוף, תשיר את ההמנון, תזיל דמעה. אין יותר חשוב מהמעמד הזה. אתה כפסע מהפסגה כדי לתקוע עליה את הדגל בצבעי התכלת והלבן ולחרוט את שמך על הגביע. למה? כי מגיע לך.

תגיד לדבר הזה, האיש שעומד על הקו, נו זה הקרח עם הקעקועים שאיבד שליטה ותאמר לו שאתה רוצה את דיבאלה לצידך. למה דיבאלה? כי הוא צעיר, הוא חצוף, הוא כשרוני - אבל בעיקר הוא סוגד לך. תבנה אותו להיות היורש שלך. תבשל לו, תחבק אותו, תרים אותו תראה לו את הדרך הנכונה. בעוד 4 שנים סרט הקפטן יהיה שלו.

מגיל 13 אתה בולע הורמוני גדילה כמו נרקומן, בשביל מה עשית את זה אם לא בשביל הרגע הזה? בינינו, השורשים שלך הם בארגנטינה, שלא יכולה לישון או לנשום מרוב מתח. הם סומכים עליך. אחי, זה על הכתפיים שלך, אתה תקבע, אתה תנווט, אתה תנצח. רק אתה.

רד לגליצ'ים, תקבל כרטיס צהוב, תעשה עין עקומה, תאכל דשא, תבלע חול, תתווכח עם השופט - תתאבד פשוטו כמשמעו. מי יודע לעשות זאת טוב ממך? בדיוק, אף אחד. תראה לכולם מי אתה שהרי עשית זאת כל כך הרבה פעמים בעבר.

תעבור משחקן לשחקן בתכלת לבן. תלחש על אוזנם, תדרבן, תצעק, תלחש, תהיה לידם ואיתם כי הם לבד וזקוקים לך. 

כשהם יפלו - תרים אותם, שהם יטעו - תכיל אותם, שהם יפשלו - תעודד אותם!

תעזוב את השחצן הזה, שגנב את השם רונאלדו מהשכן הברזילאי הענק. הוא תכף יקורס ויזיל את דמעות התנין שלו עם הפורטוגלים, שעובדים רק בשבילו. אין לו לב רחב כמו שלך, אין לו רגש. הוא רובוט לא אנושי ואתה צנוע, אמיתי, אדם.

תמיד הגעת למשחקים גדולים, אז הנה עוד משחק אחד לעשות בו סדר עולמי.

תן חיבוק, אני עף בחזרה לשים פתק בכותל, בשבילך ובמקומך אחי.

בהצלחה!

ליברפול - גם קבוצת כדורגל או You'll Never Walk Alone

זיכרון ילדות שהתעורר לו ושאינו מרפה: הבית של סבא וסבתא בבת ים, טלויזיה שחור לבן על ערוץ 1 היחיד בנמצא. חושב שזה יום חמישי לפני החדשות של שעה 20:00 (עם שעון מחוגים ללא מספרים, שהיה מופיע 20 שניות לפני המהדורה). אבא וסבא מלמדים אותי שעור על כדורגל, כאשר ברקע דן שילון. הקבוצה: ליברפול והיא בשיא שנמשך משהו כמו שני עשורים, בעיקר בשנות ה-70 וה-80. זהו, נצרבתי. יש רגעים שאתה יודע לסמן מתי ואיפה קרו הדברים והרגע הזה הוא אחד מהם. נכון הם משחקים עם חולצות אדומות...אבל בשחור לבן של אז, הצבע לא נראה וה"רומן"שלי עם בית"ר ירושלים, עדיין היה על שולחן התכנונים של היושב במרומים. אגב, אומנם לאורך רוב ההיסטוריה צבע מדי הבית של ליברפול היה אדום, אך בעת היווסדו של המועדון צבע המדים היה כחול (נו, אף אחד לא מושלם).

ליברפול, לכאורה עוד עיר נמל אפורה וקשת יום באנגליה, מקום הולדתה של להקת "הביטלס" וגם של "אדל" המלכה ועדיין, בשבילי היא קצת יותר. השנה ליברפול חזרה לצמרת הכדורגל העולמי ושורות אלו נכתבות לפני משחק הגמר נגד ענקית אחרת, עם מסורת אדירה של תארים, הלא היא ריאל מדריד הספרדית. מדריד, קבוצה שמבוססת על משאבים כלכליים עצומים (כולל חובות שאף אחד לא יגבה לעולם) המאפשרים רכישת טובי השחקנים בעולם ומייצגת את ההפך הגמור מליברפול, שהיא סמל לערכי הכדוגל הישנים, שמדברים של משחק התקפי, פתוח ובעיקר שמח. שחקניה הטובים ביותר זכורים בעיקר בזכות נאמנותם ארוכת השנים לקבוצה, ההזדהותם עימה היא חלק בלתי נפרד מתפישת העולם של הקבוצה, לבטח בעולם שמקדש את ערכי הכסף והכוח על חשבון ערכים אחרים.

בינואר האחרון, טסתי יחד עם בני דור לראות משחק כדורגל (עוד רעיון של הילה). הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי משחק כדורגל בחו"ל והיה לי ברור, שאם כבר אני טס במיוחד לראות כדרוגל, יהיה זה משחקה של ליברפול. הייתי חייב לשמוע את הקהל שר את המנון הקבוצה: "You'll Never Walk Alone". התמזל מזלנו והמשחק מול מנצ'סטר סיטי (שבהמשך תוכתר לאלופת אנגליה והינה כיום מהקבוצות החזקות בעולם) היה זה אחד מהמשחקים מהטובים ביותר של הקבוצה בעשור האחרון. לקראת סופו של המשחק התוצאה הייתה 4-3 לליברפול והמתח היה בשיאו.

נשארו מספר דקות מותחות לסיומו של המשחק ולשחקני ליברפול לא נשאר אוויר בראות, הם היו על סף קריסה לצד לחץ אדיר של מנצ'סטר סיטי. ואז, ללא כל סימן ברור, החלה השירה האדירה של ההימנון אשר סחטה את טיפות האנרגיה האחרונות של שחקני ליברפול לעוד מאמץ עד לסיומו של המשחק בניצחון. אין אחד, שיש לו נשמה של אוהד כדורגל, גם לא אם אינו אוהד ליברפול, שיכול להישאר אדיש. גוש ענק נתקע לי בגרון בעודי מנסה להצטרף ללהקת האוהדים באיצטדיון "אנפילד", הלא הוא מגרשה הביתי של ליברפול. נראה, כאילו ליברפול התמרקה והגיעה לשיאה, במיוחד בשבילנו. התחלנו לצאת מהאיצטדיון ודור אומר לי: "אבא תראה מאחוריך"... הפניתי מבטי, לעבר אוהד, להערכתי כבן 60, עומד כאשר צעיף הקבוצה מתוח בין שתי ידיו המונפות, שר בגרון ניחר את ההימנון ודמעות שוטפות את פניו. לא היה לי אומץ להניף לעברו את הסלולארי ולצלם, זה נראה לי רגע עוצמתי ואישי גם יחד.

ואיך לא נשכח את גמר ליגת האלופות בשנת 2005 מול מילאן הגדולה שהובילה 3-0 במחצית על ליברפול ואני הלכתי לישון עצוב כדי לא לראות את הקבוצה שלי נרמסת על ידי ליגיון זרים שנרכשו בסכומי עתק. בבוקר שקמתי, גיליתי שהתרחש נס, שלימים יקרא "נס מילאן". ליברפול במשחק הירואי הישוותה ל-3-3 וניצחה בפנדלים בהובלת הקפטן המיתולוגי, סטיבן ג'רארד, הלא הוא מס' 8 האגדי המקביל לאורי מלמליאן שלי. יש מליון סרטונים ב - "YouTube", כיצד האוהדים שרו מחצית שלמה את ההימנון וכמה זה גרם לשחקני הקבוצה השראה להאמין שזה אפשרי לייצר נס ספורטיבי. מאז, אני לא הולך לישון שהקבוצה שלי בפיגור. למדתי עוד שיעור לחיים.

יש כמובן את הקשר הישראלי לקבוצה, אבי כהן ז"ל שהיה מגדולי הכדורגלנים בארץ, נרכש בשנת 1979 ע"י ליברפול בסכום עצום אז ומגוחך היום (200 אלף לי"ש). כהן, זכה לסוע עם מכונית פתוחה, סביב מגרש הכדורגל באיצטדיון רמת גן, לעיני עשרות אלפי צופים נלהבים כאשר לצידו קני דלגליש הענק (אז, הכוכב הבלתי מעורער וקפטן ליברפול) ומלכת היופי התורנית (עימה הסליחה שאינני זוכר שמה), תוך נפנוף פרידה לקהל האוהדים שבא לראות את ליברפול מתארחת למשחק ידידות מול כוכבי הליגה. אומנם, היום זה נראה תמונה מגוחכת וסוריאליסטית, אבל כך הדברים נראו אז. אם אם זכרוני אינו מטעה אותי התוצאה הייתה 3-3, לא שבאמת היא הייתה חשובה - אלא עצם הגעת ליברפול לארץ, דבר שלא היה מקובל אז, שקבוצה ברמה הזו תנחת בלב המזרח התיכון ותשחק מול כדורגלנים ישראלים.

ואיך לא נזכור שהפאקטור המרכזי באליפות אנגליה האחרונה של ליברפול (1989/1980), היה לא אחר מאשר שחקן ישראלי, העונה לשם רוני רוזנטל, שנרכש באמצע העונה מקבוצת ברוז' הבלגית. רוזטל פצח במסכת הבקעות מטורפת במחזורי הסיום ונחרט לנצח בזכרון האוהדים, המכונים "The mighty reds", כמי שהגיע להושיע את הקבוצה בישורת האחרונה עד לזכייה באליפות.

דווקא בימים אלה, הקבוצה חזרה לכותרות ונכנסה לעידן חדש ומרגש. זה קורה כאשר היא מובלת ע"י מאמן גרמני (קלופ) ואין צורך לפרט כמה מתעב בריטי ממוצע את הגרמנים. בנוסף, כוכבי הקבוצה מורכבים ממצרי (צאלח), ברזילאי אלמוני, שמישהו מצא באיזה מקום נידח (פיורינו) וסנגלי (מאנה) שביחד זה נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה. המדהים הוא, שדווקא הכוכב הענק שלהם (קוטיניו) נטש באמצע העונה (בשביל כסף, אלא מה) וכולם היו בטוחים שהיא תקרוס - וראו איזה פלא, האגדה רק התעצמה. התלכיד העוצמתי הזה בלתי ניתן לפיענוח. ככה זה שמדובר בקבוצה ולא אוסף של שכירי חרב. ככה נבנות ונוצרות אגדות, ככה זה בסרטים שהסוף שלהם טוב, ככה זה בליברפול.

מי שיכנס לערך של ליברפול בויקיפדיה, יגלה עולם ומלואו שמדבר על ערכים, מסורת, תרבות ותפישת עולם, שנמשכים כבר עשרות שנים ואולי זה מה שחסר לנו קצת היום, את אותו עולם ישן וטוב, עולם שגדלנו עליו שיש בו טיפה יותר מרגע חולף שנעלם. ליברפול היא לא עוד קבוצת כדורגל, היא משהו אחר, טיפה תמים, טיפה רומנטי, טיפה ממה שכולנו מתגעגעים אליו וחשבנו שכבר נעלם מהעולם. פתאום אנחנו מגלים שעדיין יש מקום לדברים של אז - You'll Never Walk Alone.

ליברפול - גם קבוצת כדורגל או You'll Never Walk Alone

כתיבה וצילום: דרור בדנלר

עריכה: הילה בנדלר

5 מאי 2018

מרתון של מחשבות, פרק ו' ביומן מסע

ככה זה התחיל 

אוקטובר 2017...

יש לי רעיון!" ואני כבר התחלתי כהרגלי לחשוד ומחשבות שונות ומשונות חלפו להן בראשי.

"אקנה לך מרתון בחו"ל, מתנה ליום הולדת 50!" הילה אמרה, כמי שזה עתה עלתה על רעיון גאוני (האמת, באמת גאוני) בתוספת התלהבות שאופיינית רק לה... 

ואני, הרי אם מכירים אותי - תנו לי רק סיבה לעוד מרתון...

אז, ככה זה התחיל

וככה זה נגמר ב-8/4/2018!...

אז, בין לבין - מה היה לנו...

בכלל הייתי בעיצומם של אימונים אינטנסיבים למרתון טבריה, שהתקיים בינואר השנה. היתה דילמה באם אוכל לעמוד במעמסה של 2 מרתונים בהפרש של 3 חודשים אחד מהשני, אבל אחרי חשיבה מעמיקה (בעיקר לא רציונאלית, המאיפנת אותי כל כך), כולל התייעצות, בעיקר עם מי שהסכים איתי שזה אפשרי - הלכנו על מרתון פריז.
אז בהתאם לתכנון, עשיתי את מרתון טבריה, שאת קורותיו כבר קראתם ב"מרתון של מחשבות, פרק ה' ביומן מסע". 

כבר בשלהי ההכנות למרתון טבריה, החלטתי (כלומר, לאחר שהילה המליצה ב"נחישות" קלאסית), להירשם לקבוצת הריצה של "GRC" בהובלת יוסף גזאצ'ו (שיאן 10 ק"מ בארץ, עד היום). בדיעבד, גם אלי, שהכרתי זמן לא קצר לפני מרתון טבריה, נרשם גם הוא למרתון פריז כך ששנינו עשינו את אותה דרך (רק שהוא רץ מהר יותר, הרבה יותר מהר). 

לאחר מנוחה קצרה ממרתון טבריה, התחלתי יחד עם אלי בהכנות למרתון פריז, שכללו מעבר לאימונים מסודרים, הכנות כגון: כרטיסי טיסה, הזמנת מלון, הנפקת דרכון לרוני בת ה-7 חודשים והצטידות בביגוד מתאים לתינוקת במזג אויר הפריזאי שבדיעבר היה כמעט מושלם.

יומיים לפני הטיסה, רוני סבלה מחום גבוה לראשונה מאז שנולדה. אבל, נחישות כנראה עוברת בתורשה ולאחר שהרופא נתן את האישור, המראנו ארבעתנו (ליר, רוני, הילה ואני) לעבר עיר האורות. רוני, שהייתה לה זו מן הסתם טיסתה ראשונה, כנראה הסתממה מרוב תרופות להורדת החום, ואת רובה עשתה בשינה בתוך עריסה. בין חרופ לחרופ, "עשתה עיניים" לנוסעים בתוספת חיוך מושלם, ינקה כמה שלוקים מהיין של הטבע וחזרה לה לשנת ישרים (הלוואי עלינו). 

בכל מקרה, החשש שלנו מתגובתה של רוני לטיסה, התברר כמוגזם ולשמחתנו הכל עבר חלק. אומנם החום נמשך איזה יומיים לא פשוטים, אבל מהר מאוד הגברת, שהבינה שבאנו לפריז להנות, חזרה לאיתנה ואף החלה לחבב את הטיפוסים המוזרים במטרו. 

במונית, שלקחה אותנו למלון, הכרנו עוד ישראלית שבאה למרתון. 

עם הגעתנו, תוך שאני עוסק בפתחיחת העגלה של רוני (מחייב תואר שני בהנדסה גרעינית), אני שומע קול מוכר בעברית "אתה צריך עזרה?" מרים את ראשי ומעלי עומד לא אחר מאשר אבא שלי. הופתעתי בענק וסבלתי בהכנעה את הבדיחות על חשבוני בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. האמת, מגיע לי.

כן, הורי באו ללוות אותי (הילה כמובן עומדת מאחורי "המזימה") ואני "נפלתי" כמו טירון בן יומו.
נזכרתי שלפני כ - 40 שנה, הייתי עימם בטיול בצרפת.

התמקמנו במלון מקסים, מרחק הליכה קצר משער הניצחון (נקודת הזנקה וסיום של המרתון). טיילנו קצת בפריז, נזהרים שלא ללכת יותר מידי, כדי לשמור על הרגליים חזקות ושלא תתעייפנה, נשמעים לעצותיו של איסי המנוסה. המצלמה לא ירדה לי מהצוואר. עיניכם הרואות חלק מהתמונות ולבטח את רובן אטפטף כהרגלי עם הזמן ובציר הזמן.

ביום השני נהננו מסיור אוכל פריזאי מושלם עם שרון ידידתי משכבר הימים והבנו איכות גסטרונומית מהי. היה ממש כיף ואפילו הבאנו ארצה כמה גבינות מושלמות, שהן כבר בדרך להיות "עולם הולך ונעלם". 

קפצנו לכנס התערוכות (להלן ה"אקספו") לקחת את הערכות של הריצה ושם התחלנו להבין את ההבדלים בין מרתון בארץ לבין מרתון בפריז. זה שווה בלוג בנפרד ואני בכלל שואל את עצמי, איך אחרי כזו חוויה עוצמתית, אוכל לעשות מרתון בארץ. ימים יגידו. 

הקפדתי על 2 ריצות בוקר קצרות, על מנת לשמר את הריצה ולאקלם את הגוף למזג האויר. מועד המרתון התקרב ועימו ההתרגשות. מידי יום נראו ברחובות יותר ויותר רצים, שהכינו את עצמם ליום הגדול. נהגתי לרוץ סביב איזור המלון כדי שלא אאבד את הדרך חזרה, לך תדע איפה אמצא את עצמי אם אתרחק.

כמובן שלא שכחתי את "שיר השבוע", בניחוח צרפתי, שהוכן מבעוד מועד בארץ. בסוף זה אחד מהדברים היותר קבועים בחיים שלי ויום לאחר מכן מעמיד את "מסדר המפקד" המסורתי לפני מרוצים, לוודא שכל מה שנדרש מוכן ומזומן לרגע הגדול. כמובן שזה כולל פוסט מלווה בלייקים, בדיוק כפי שאני אוהב.


סביב שער הניצחון והרחובות הסמוכים, היתה נוכחות מורגשת של כוחות ביטחון ובלילה של לפני המירוץ הקימו
את כל מה שהיה דרוש להריץ 55 אלף רצים ולהכיל את המלווים. תענוג של יעילות וסדר, שחבל על הזמן, לא נותר אלא לקנא ולקוות שבעתיד כך יראו מירוצים בארץ. 

היום הגדול הגיע. אלי וזוגתו דנה הגיעו אלינו למלון ויחד עם ליר, רוני והילה צעדנו כולנו כמה מאות מטרים לנקודת הזינוק. ההתרגשות החלה לגאות ואלפי רצים נעו בסדר מושלם. הפקדתי את המצלמה בידי ליר וחזרתי על התדרוך בפעם המליון כיצד לתפעל אותה ברגע האמת, אחרת לא יהיו תמונות לבלוג! מוודא שהיא יודעת לעקוב אחרי התקדמותי בריצה עם אפלקציה ייעודית מדהימה (יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד).

אלי התעקש שאעשה חימום (כמה אני שונא את זה), אבל נעתרתי לו, מי בכלל יכול לומר לו לא.

רוני נראתה דרוכה מתמיד. נפרדתי מהן עם נשיקה להילה ויחד עם אלי, ניגשנו לקו הזינוק. כפי שאתם רואים, בכוונת מכוון,  הקפדתי על כמה שיותר פרטי לבוש בצבעי הדגל, על המגנטים שתופסים את מספר החזה, היה מודפס דגל ישראל ועל מספר החזה רשום שמי והאתיות ISR (ישראל). תמיד שאני נמצא בגולה, יש בי את התחושה שאני מייצג את המדינה.

ההתרגשות בשיאה ואני מנסה לנתק את עצמי ולהתרכז בכל מה שקבעתי לעצמי בניהול הריצה. זמן הזינוק מתקרב, מוודא שהנגן עובד. הכל כאן מסודר, אין דחיפות ויחד עם אלי, אנחנו מנהלים "סמול טוק"עם בחור מהולנד שיודע  לומר "שלום" בעברית. חמוד. זהו, עוד כמה שניות יוצאים לדרך. שער הניצחון מאחורי ואני אמור לפגוש אותו שוב מצידו השני בעוד משהו כמו 4 שעות, לפחות זה היעד שקבעתי לעצמי, אותו יעד מיתולוגי של "SUB 4" (פחות מ- 4 שעות). זהו, יוצאים לדרך, לא לפני שמאחל לאלי בהצלחה והוא לי. מתחיל לרוץ, נכנס למוד הרגיל והכל כך מוכר, עם עצמי והמחשבות שלי.

מרגיש די בסדר ורץ ע"פ מה שקבעתי לעצמי בקצב בו תכננתי לרוץ. כל כ - 5 ק"מ, יש נקודת מים ובין לבין, גיגיות מלאות מים להרטבת הגוף והפנים. בינתיים מתקדם ע"פ הציפיות. האווירה מחשמלת, אבל אני מתרכז בניהול הריצה, מוודא  כי לא מתפרע ושומר על קצב שאמור להביא אותי ליעד של "SUB 4". בסוף, זה לא הזמן הנכון לעשות בושות לאמא ואבא :)

המסלול ברובו המכריע שטוח, על אספלט בכבישי פריז. עידוד מטורף לכל אורכו וקריאות  "ALLE דרור!" (תרגום: קדימה דרור). הצרפתים, רואים ביום הזה, יום חג מיוחד. למלווים והמעודדים היה מזג אויר ממש נוח אך לרצים היה מעט חם. 

ממשיך להתקדם, אבל משהו בי מרגיש שאני עייף מידי והאיטיות מתחילה לחלחל מוקדם מהצפוי. השעון, שרוטט לו מידי כל ק"מ, מחזק את התחושה בנתונים ועובדות בלתי ניתנות לעירעור. סביב ה -30 ק"מ אני מתחיל להפנים, שזה בכלל לא היום לשבור שיאים בכלל ו-"SUB 4" בפרט. ההבנה, בשלב כל כך מוקדם של המירוץ, ששיא שתכננת לשבור לא יהיה כאן, קשה לעיכול ומאכזבת מאוד. קשה להסביר למי שלא חווה את זה אבל זו אכזבה שמשפיעה במישרין על המנטליות ורוח הקרב, אותו זיק בעיניים, שאיתו אפשר לנצח את הכל והיום הוא חסר.

ביום שאחרי, איסי כתב לי: "מרתון אתה יודע איך אתה מתחיל, אבל אתה לא יודע איך אתה מסיים" כמה שהוא צדק. 

הבנתי, שדווקא כאן, במרתון הכי קשה שלי, שאני נמצא משהו כמו 17 ק"מ מהסוף, זהו מבחן אמת לנחישות שלי. בדיוק ברגע הזה, שהתכניות משתבשות, שאתה מבין שלא ישבר היום שום שיא, שזו תהיה עוד תוצאה - כאן, זהו המבחן של מי אתה בעיני עצמך, האם יש לי את זה או אין לי. האנרגיות חוזרות אלי, אני מקווה שהן יספיקו לי לפחות לסיים כמו שצריך, זקוף וגאה. סביבי כבר כמה כאלה, שהחליטו שזה לא היום שלהם, אני עדיין כאן.

מגיע ליער "בולון" ומריח את הסוף, משכנע את עצמי לעשות כל צעד וצעד. אחד הרצים לידי קורס וזועק. אני עוצר ומנסה לעזור לו לשחרר את השריר וממשיך במה שנראה יער אין סופי. סביבי הרבה אוד רצים שכבר ויתרו וזה משום מה מעודד אותי, שאני לא כמוהם. 

ממשיך בשלי, זה לא הזמן לוותר. חושב על הסוף ועושה כל מאמץ להרחיב צעדיי, במה שנראה כמרחק אין סופי ומרתון שלא יסתיים לעולם. 

פתאום אני מזהה את משפחתי קוראת לי ואני מנסה לגייס את מה שנשאר לי ולחייך, מצליח להרים ידיים ולהמשיך. הסוף כבר ממש כאן מעבר.

ממש כמה מאות מטרים לפני הסוף, קורס לידי אחד הרצים שלא יסיים את המרתון ואני לא ממצמץ ועולה על השטיח הירוק שמוביל לעבר קו הסיום, תוך שמניף את אגרוף יד ימיני לאות ניצחון, מרגיש, שכל העידוד הוא בשבילי ורק בשבילי. חוצה את קו הסיום. ניצחתי. עשיתי את מרתון מס' 6 שלי! זה אולי היה המרתון הקשה ביותר אבל כמו כל מרתון יש לו את הסיפור המיוחד שלו, שיזכר, כי מרתון זה יותר "הדרך" ופחות המרוץ עצמו.

אני מדדה ומקבל לידי חולצה עליה רשום: "FINISHER MARATHON PARIS" ממשיך לעבר איזה גברת מבוגרת שמעניקה לי מדליה ועונדת לי אותה על צווארי. עושה דרכי בצעדים קטנים לעבר המלון בתקווה שאצליח איכשהו לחבור למשפחתי ולאתרם מתוך מאות אלפי אנשים וזה אכן קורה ממש בסמוך לשער הניצחון. הם כולם לבושים בחולצות שליר והילה הכינו. מרגש.

כמובן, בוחר תמונה, מעלה סטטוס ראוי ומעדכן את הרבים שכתבו לי בוואטסאפ.

ולסיום מתוק, הרי שאין כזה דבר לעזוב את פריז בלי תמונה רומנטית וברקע מגדל "אייפל", אז גם על זה לא ויתרנו. למרות הגשם השוטף ועם הרבה נחישות, שלא הייתה מביישת את המרתון, עמדנו גם "במשימה" הזו בהצלחה יתרה (לא שזה לא גרם לחצי מאיתנו להיות מקוררים עד לשד עצמותינו, עד היום). 

וכמובן תודה לליר, שסיימה בהצלחה קורס צילום מזורז בהובלת אבא, עיניכם הרואות.

מקרי או לא, היום (14/4) זהו בדיוק יום הנישואין ה-2 של הילה ושלי, שלנו. לא יכולתי לתכנן מועד טוב יותר לשתף את הבלוג, אולי יותר מכל זהו בלוג שלנו מאשר בלוג על מרתון שהוא רק ברקע ולא העיקר. תודה אהובתי שמימשת לי חלום.

מרתון של מחשבות, פרק ו' ביומן מסע

כתיבה: דרור בנדלר

צילום: ליר, הילה ודרור בנדלר

עריכה: הילה בנדלר

14 אפריל 2018

מרתון של מחשבות, פרק ה' ביומן מסע

...כבר עברתי משהו כמו 10 ק"מ, שזה כמעט רבע מהדרך. כמה מאות מטרים ממני אני מזהה את נקודת הפניה בסמוך לחוף "צמח", שזו נקודת החזרה של אלה שרצים את חצי המרחק. אני יודע שעבורי זו אמורה להיות רק נקודת ציון ורואה את רן שכבר עושה את הדרך חזרה. פתאום, ללא כל אזהרה, הברך הימנית מודיעה לי במפתיע "שזה לא היום שלנו". אני נזכר בשבוע האחרון של הכחשות שהכל תקין, אבל היא, כלומר הברך ואני, יודעים שלא. עולה בי הרעיון שאולי היום נעשה רק חצי, הרי במילא בעוד איזה 4 חודשים אני במרתון פריז. הברך בכאבה כמובן בעד המהלך. נשארו לי עוד איזה 200 מ' לקבל החלטה - לוותר ולהסתובב, או להמר על כל הקופה, לרוץ עם הלב או לחזור עם הברך הכאובה...


בואו נחזור להתחלה...

השנה, החלטתי לעלות מדרגה באימוני ההכנה, ע"מ לנסות ולעשות את המרתון בפחות מ 4 שעות, או בשפה של הרצים "SUB4". דורון לקח אותי תחת חסותו המקצועית והעמיד לי תכנית אימונים שנמשכה משהו כמו חצי שנה שכללה משהו כמו 5 ימי אימונים בשבוע, אימוני עליות, אינטרוואלים, נפח, טמפו ומה לא. מהחום של יולי-אוג', עד הקרירות המלטפת של ינואר. רק ע"מ להשוות לאשתקד, עשיתי יותר מכפול קילומטרים והגוף שלי אותת לי שהוא על הקצה, פיזית ומנטלית. כאן נכנסה לתמונה הילה, שבתחילת הדרך הייתה בהריון. הילה דחפה, תמכה ולא איפשרה לי לזייף ולו ברבע אימון. בוא נאמר שהיו כמה מרפקים בימי בוקר קרירים שבלעדיהם, לא הייתי יוצא מהמיטה לעוד אימון.

ועם כל הכבוד לאימונים, ביום א', 30 ביולי נולדה רוני, שהייתה בגודל של בוטן במרתון אשתקד, ושינתה לנו את החיים. יום אחרי שרוני נולדה, הילה בשלה, שלחה אותי להתאמן עם הנחיות מהמיטה, תוך כדי הנקה. התכנית הייתה שהיא, יחד עם רוני, יחכו לי בקו הסיום. מידי כל אימון ארוך בשבת, רוני והילה חיכו לי בסיומו ומילאו אותי באנרגיה שהספיקה לעוד שבוע של אימונים מפרכים. הגענו למסקנה שעם כל הכבוד לדורון שאימן והדריך, לאיסי שליווה וייעץ ואלי שעשה איתי כמה אימונים קריטיים - הילה היא המנכ"ל של הארוע הזה שקוראים לו מרתון.

הדרך לא הייתה קלה, פישלתי בכל מרוצי ההכנה המקדימים. היו לי מספר פציעות קטנות, אבל הן באו בדיוק לפני או במהלך התחרויות ולמרות שהייתי בכושר שיא, לא הצלחתי לבוא לידי ביטוי וזה פגע משמעותית בביטחון העצמי שלי ובמסוגלות לעמוד במטרה. גם הייתה שם אכזבה שקשורה בציפיות שלא התממששו. שוב נזכרתי כמה המנטליות והלך הרוח הם מרכיב קריטי. עם זאת, נצמדתי לתכנית של דורון שכללה שיחות עידוד, תמיכה והתפקסות על המטרה. יום אחד הוא נכנס למשרדי והניח מול עיניי פתק עליו היה רשום "SUB4". בנוסף, הילה לא הייתה מוכנה כי אפספס משהו והוסיפה (או יותר נכון, פקדה עלי) גם טיפולי פיזוטרפיה כדי לתקן ולשפר את הגוף שלא היה לו קל. כאן גם נכנסו לתמונה סאם (IMACS) ואייל שכל אחד בתורו העמיד אותי על הרגליים. קוסמים.

ואיך לא, בשבוע האחרון אני פתאום מצטנן. כן, מאבד כמעט את הקול ומנוזל. מביא את כלי ההכחשה בתיבול של הדחקה וכמובן בולע ויטמין "C" כאילו אין מחר. הילה מכריחה אותי לקחת גלולה נגד צינון והפעם אני מתרצה ועושה בדיוק את מה שכתוב בהוראות.

ומרתון טבריה, כהרגלו מתעתע ונדחה ביומיים בעקבות מזג האויר. הדחייה נופלת לי בדיוק על מועד הגשת הפרוייקט השנתי בעבודה. אחרי דילמה ומספר התייעצויות אני מקבל "אור ירוק" מעצמי לדחייה ואנחנו ממשיכים בתכנית למימוש וביצוע המרתון ביום א', 7 בינואר 2018. חצי נחמה, הצינון כבר מאחורי אך, הברך הימנית שהייתה שקטה חצי שנה, מאותת לי שעכשיו תורה. אני לא מספר לאף אחד, גם לא לעצמי. זה לא הזמן, ממש לא. הילה מבחינה על פני שאני לא כתמול שלשום ובמוטרדות שלי, אבל אני לא מספר דבר. 

בערב, כמיטב המסורת, הילה, רוני ואני עושים את מסלול הריצה המיועד עם הרכב. דורון, שגם הוא מתעתד לעשות את המרתון, מתקשר ומבקש לפגוש בי לדקה ומפקיד בידי מכתב מרגש שישאר ביני לבינו ומסכם את הדרך שעשינו יחד. בטח שמעתם אותי אומר זאת יותר מפעם אחת "מרתון זה לא רק הריצה, זה בעיקר הדרך אליו".

בלילה שלפני, במלון, משתדל ללכת לישון מוקדם. בדיעבד מסתבר לי שרוני, לא התלהבה מהמלון וקמה מספר פעמים בלילה. הילה שהייתה בלחץ שרוני תעיר אותי, עברה "לילה לבן" כדי שאוכל לישון ללא הפרעה. את זה אני מגלה רק אחרי הריצה.

בבוקר, קמים והברך עושה קולות מוזרים, אבל ניב המנטור המיתולוגי כבר אמר לי "זו לא בעיה שלך, זו בעיה של הברך". אני משנן את המשפט הזה ומתרכז במטרה. ארוחת בוקר קלה, מתרוקן, מתלבש, לוקח איתי את התוספים, ואנחנו יוצאים לנקודת הזינוק, לא לפני שאני מדריך את הילה על תפעול המצלמה, לו"ז וצפי הגעה לנקודה המוסכמת על סף סיום המרוץ. אני שואל את עצמי בלב "האם זה באמת יקרה היום?". מזג אויר קריר ויום עם שמש זורחת מעל ללא עננים. הילה, פוגשת את ה"פייסר" של ה "SUB4" ומגייסת אותו לטובתי, תוך מתן הנחיות ברורות מה עלי לעשות בריצה. היא מצלמת אותי יחד עם "הפייסר" העונה לשם שי ברש (עוד נחזור אליו). זר שהיה שומע את ההנחיות, היה חושב כי הילה היא מאמנת בכירה של ספורטאי על. איך הגענו עד הלום, איך?...

תחילת ריצה, מוזנקים בשעה 09:00. השיר הראשון שבוחר עבורי הנגן הוא "תשאל את המים", הלא הוא "שיר השבוע" החדש של יובל דיין. מחייך ואומר לעצמי, "אולי זה היום שלי בכל זאת". אני נצמד לחבורה של ה"פייסר" ורץ בדיוק ע"פ התכנית ששיננתי לעצמי ומרגיש בסה"כ די טוב. הברך בינתיים זורמת ואני שוכח ממנה, אבל היא כאמור מזכירה לי ובגדול את נוכחותה אחרי 10 ק"מ והדילמה בעיצומה. להסתובב ולחזור אול להמשיך?...

הכאב חד, כזה שגורם לי לשנות את הצעדים ולשאול ההאם באמת אני מסוכל לרוץ ככה משהו כמו יותר מ 30 ק"מ. אני נזכר שלפני 3 שנים (מרתון מס' 2), הרגל נרדמת לי פחות או יותר באותו מקום. חייכתי לעצמי שכן אולי כאן זהו "משולש ברמודה" האישי שלי. אני מקבל החלטה להמשיך. זהו, כאן אני מתחיל את המרתון שלי. אין לי כל כוונה לאכזב אף אחד, בטח לא את עצמי.

אני מביט בשעון שרוטט לו מידי כל ק"מ ואני מאוד מרוצה מהקצב, סה"כ מרגיש טוב והברך הימנית הסוררת נכנעת ומשתפת פעולה. אני מרגיש שקיבלתי החלטה הנכונה. מקפיד להאט לפני כל תחנת מים וללגום תוך כדי ריצה כמה שלוקים. ה"פייסר" וחבורתו נשארו מאחור ואני מוודא שאני לא רץ מהר מידי. ברור לי שאני חייב לשמור מרחק מהחבורה שלו. לרוץ אני אוהב לבד עם המחשבות שלי, הריכוז שלי והמוזיקה שמלווה אותי. ריצה זה לגמרי לבד ומי שיאמר לכם אחרת, אינו יודע על מה הוא מדבר.

אני מתקרב לחצי הדרך ואני מזהה את דורון כבר בדרך חזרה, אני צועק לו והוא מזהה אותי, מניף את ידו וצועק לי "בהצלחה!" כמה שניות לאחר מכן, איסי גם הוא בדרכו חזרה והוא נראה חזק. מאחורי נראה דני עם פנים כואבות וצעדים לא מושלמים ואני די מופתע שהוא נראה כל כך סובל. פתאום אלי, שגם הוא כבר בדרך חזרה צועק לי ואנחנו מסמנים לשלום אחד לשני. אני מסמן לו בידי השמאלית אגרוף קפוץ לעידוד. ממשיך להקפיד על קצב סדור הכולל בליעת ג'ל אנרגיה מידי 7 ק"מ וכדור מלח כל שעה. בינתיים הכל עובד בדיוק ע"פ התכנון.

סוף סוף, אני מגיע לעין גב, מסתובב ומתחיל את הדרך חזרה. די מרוצה שחצי הדרך מאחורי. אני מרגיש די חזק וגם מבחין שהחבורה שעוקבת אחרי הפייסר עם בלון אדום שעלין רשום 4:00 גם היא איזה 300 מ' מאחורי. מקפיד לשתות מים, אך לא יותר מידי. המוזיקה עובדת ואני זורם איתה. העייפות מתחילה לחלחל ואני מנחם את עצמי שלא נשאר לי הרבה והנה עוד רגע הפנייה לחוף "צמח", לאותו מקום שהברך שלי חשבה לעצמה שהיא יותר חזקה ממני וקולה נדם.

ממשיך בשלי, אבל העייפות ניכרת והרגליים נעשות די כבדות. כולי מקווה שה"פייסר" לא יעבור אותי. אני יודע שזה עלול לשבור אותי מנטלית וזו תהיה מכת מוות לריצה. העלייה בגשר הירדן קשה והצעדים נעשים קטנים יותר, איטיים ממש ואני מרגיש ש"הקיר", כן, ה"קיר" המפורסם כאן. נכון, צפיתי אותו אבל עדיין קיר הוא קיר.

אני ממשיך, אבל השרירים לא נשמעים לי. השעון מתחיל לזחול ואני יודע, שכל רגע, החבורה של ה"פייסר", אלה עם הבלון האדום שרשום עליו 4:00 יעקפו אותי. אני מחליט ללכת ולנוח טיפה ומיד ממשיך לרוץ. העיקר לא לוותר. אני ואומר לעצמי, גם אם לא יהיה "SUB4", לפחות לשבור את השיא האישי שנקבע אשתקד.

אני מחשב את הזמנים ומגיע למסקנה כי באם אתמיד בקצב, האומנם איטי, סביר שלא אעשה פחות מ 4 שעות, אך אשבור את השיא. זה ממלא אותי אנרגיה ואני קובע מטרה חדשה שמאפשרת לי ללחוץ על בלוטות המנטאליות שהתרוקנו, אך מתמלאות באנרגייה חדשה. אני רץ על ערכי עמידה במשימה ולא על כפות הרגליים שנמצאות על "גחלים לוחשות" ושורפות לי כל חלקה טובה.

הכניסה לטבריה כבר נראית באופק. יש הרבה רצים שכבר מזמן נשברו ועברו להליכה, חלקם מסמן לפינוי ואני בשלי. מחכה לראות את הנקודה שהילה ואני סיכמנו כי תחכה שם עם רוני ובכל מקרה, אני מבטיח לעצמי שאת החלק הזה אני עושה בריצה מלאה וזקופה כיאה לאלוף עולם. תצחקו, אבל זה הרגע שהנגן בוחר עבורי את השיר "the eye of the tiger" המיתולוגי. אני ממשיך לחשב זמנים ומאמין כי אשבור את השיא האישי, גם אם זה יהיה על הקצה, אני משכנע את עצמי שכך יהיה.

אני רץ על שארית הכוחות שאין לי. אני מזהה את הילה שצועקת לי ובמקביל מצלמת אותי. דורון, שסיים זה לא מכבר את המרתון שלו, מצטרף אלי וגורם לי להגביר את הקצב. אני רואה שחור בעיניים אבל מרגיש בטוח שאם אפול דורון ירים אותי וביחד נגיע לקו הסיום. אני כבר לא רואה את השעון ומתרכז בכוחותי האחרונים והנשימות קצרות ומהירות. אני יודע מה מרגישים שמתייבשים וככה זה מרגיש לי.

מטרים אחרונים, השעון מסמן שסיימתי ואני עוצר אותו וחולף על קו הסיום בשילוב של הרמת ידיים לניצחון, הניצחון שלי. השעון רוטט בגעש ובדרכו שלו מסביר ששברתי את השיא. אני מראה את השעון לדורון בגאווה של בן לאביו ובמקביל אנשי מד"א תופסים אותי ומושבים אותי על הכסא הכתום. אחרי כמה שניות, אני משכנע אותם שאני בסדר ודורון מאשש זאת וביחד פוסעים לקבל את המדליה. חיוך של סיפוק מרוח על שפתיי היבשות. כל הבגדים שלי מרוחים בפסים לבנים של מלח שהצטבר ונותר עלי.

הילה מגיעה עם רוני ואני נשכב לידה על הדשא. אין כוח בעולם שיזיז אותי מכאן. הילה מביאה לי מרק חם. לידי אנשים נאנקים מכאבים אבל רוני והילה לידי ושום דבר כבר לא כואב וגם אם כן, אני לא מרגיש כלום. אחת מנערות ה"אקספו", מזהה את החמידות של רוני ומעניקה לה מדליה משלה. רוני כמובן משתפת פעולה. 

אחרי שמתאושש קצת, מתברר שהפייסר כלל לא עבר אותי, מתברר שהתנאים היו קשים מאוד ולא רק לי. הילה מדווחת לאחור שחזרתי שלם ותקין (יחסית לנסיבות). הילה תשושה מרוב מתח (כאילו היא אחרי חצי מרתון לפחות) ומעדכנת בלילה הלבן שהיא ורוני העבירו שעה שאני חרפתי בגאון, שלא לומר שאון.

אי אפשר שלא לסיים בתודה גדולה לאיסי ואלי שעודדו אותי ומשכו אותי בתקופת האימונים, לדורון שהדריך והתגלה לי כמקצוען, ספורטאי וחבר ולהילה שכנראה בלעדיה - זה לא היה קורה, אין סיכוי. תאמינו לי.

נחמד שהפרק הזה הוא החמישי בסדרה ויוצא לאור עם יום הולדתי ה 50... :)

נתראה באפריל בפריז (מרתון, אלא מה?!)

מרתון של מחשבות, פרק ה' ביומן מסע

כתיבה: דרור בנדלר

עריכה וצילום: הילה בנדלר
20 ינואר 2018

נ.ב:
אם כבר יום הולדת בסימן יובל, לא יכולתי שלא לשתף את התמונה.