הוא יום אחד עדכן שהוא נוסע, זה היה כמעט אתמול אני חושב. נוסע רחוק, בעצם לקנדה. "אני רוצה לחוות דברים", הוא אמר.
"מה תעשה שם", פנים מודאגות וצליל פולני כבד רטט. "עגלות", הוא ענה. "אפשר לעשות הרבה כסף, אם הולך לך טוב"...
מה רע בעגלות בארץ, חשבתי לעצמי...
ככה, בלי אזהרה, בלי התייעצות - הדור הזה, תרתי משמע, עושה אותי זקן, אבל ממש.
"קר שם מאוד", ניסיתי להפחיד, מי יודע, אולי זה יעזור. הוא היה בשלו ואני הבנתי שזה לא המקום לשכנע.
שיחווה. אני לא עשיתי את זה. הוא כן.
"כבר סידרתי את הכל עם חבר שבא איתי, מינימום שלושה חודשים, אח"כ כבר נראה", הוא פטר אותי במשפט קצר, ממוקד וחד. אני מכיר את הצליל הזה. מקרוב.
סגור על עצמו.
נתתי לו מעטפה ביד וכמה דולרים יחד עם הקינוח בארוחת הפרידה.
"תתקשר אם תהיה בעיה ובכלל תשמור על קשר", ניסיתי להסתיר את ההתרגשות בחיבוק ביציאה מהמסעדה.
זה קרה באמת. אשכרה.
לפני יומיים הוא המריא וכבר הספיק לדווח בקבוצת הווטסאפ המשפחתית העונה לשם "LA FMILIA":"הכול תקין, גם הצלחתי להשתחל למחלקת עסקים + אימוג'י"
אם הייתי אמיץ, אולי הייתי עושה זאת גם, אז. אמרתי לעצמי והמשכתי לעבר הרכב.
ניסיתי להבין באם המילה "לחוות", נמצאת בלקסיקון שלי. אני לא בטוח. אני חייב לעדכן גירסה, או שלא.
ביום שבת יש משחק של בית"ר, הוא אולי יראה וגם אני - אבל לא ביחד.
לא שבאמת בית"ר מעניינת, אלא שהיה זה התירוץ האולטימטיבי לבקבוק בירה, פיצוחים ואספרסו בסוף. בלי הרבה מילים, אבל סוג של יחד באוטיזם גברי ששיך רק לנו.
אז, הוא נסע.
במוצ"ש בית"ר ואני בלעדיו.
ארוחת יום שישי אצל הורי היום. הוא שם ואנחנו כאן.
בד"כ הוא לא היה מבריז מהטקס הדו-שבועי של מדורת השבט.
מקווה שלפחות יש לך חימום בקור הזה שם.
יאללה דור, תחזור אנחנו מחכים כאן.
עד אז, תן אותות שאתה מסתדר.
מתגעגע, אבא
