שוב המתח הזה. משהו כמו שתי דקות ויזניקו אותנו למרוץ. אני מכונס בתוך עצמי למרות שיש סביבי חברים, שרצים איתי. הם מכירים ויודעים שאני, כמו תמיד, רק עם עצמי. המתחרים סביבי משמרים את חום הגוף עם תנועות רגליים במקום, חלקם מהאדרנלין שמציף אותם, נראים ב"הי" ומוחאים כפיים ללא שום סיבה נראית לעין. הזנקה.
הכבדות הזו הכל כך מוכרת בהתחלה. אני מכיר אותה היטב. במקביל הצפיפות של הרצים שמנסים לתפוס את מקומם. מנסה להצמד לרץ שפחות או יותר בקצב שלי ומשתמש בו כסוג של מפלסת, שיעשה עבורי את העבודה השחורה. בינתיים זה עובד. כעבור כמה דקות הצפיפות מתחילה להתפוגג ואני שומר על הקצב המתוכנן. זהו, אני על טייס אוטומטי. כמעט.
מקפיד מאוד להביט קדימה עם ראש מורם, הרגליים יודעות את העבודה ובמילא, אתה רץ עם הראש. הרגליים זה רק אמצעי. האימונים השנה היו בכמה רמות מעל מה שהכרתי ועברתי בעבר. הפעם אני מרגיש שיש לי את כל מה שצריך. יש לי את היכולת לנצח אותו, זה שתמיד מצליח להקדים אותי בכמה צעדים בקו הסיום. הנה הוא, כרגיל נמצא איזה 20 מטר לפני, בסגנון המוכר והקליל שלו. תמיד נראה לי שהוא לא מתאמץ, שהכל בא לו בקלות. הבטחתי לעצמי כי אשמור ממנו מרחק מסויים עד לקילומטרים האחורנים. שם יתחיל המרוץ האמיתי. לפחות שלי.
מקפיד להאט לפני תחנות מים. כשהוא עושה את זה, אני גם מרשה לעצמי. אם הוא לא, אז אני לא. הבטחתי שאשמור מרחק שאוכל בסופו של המרוץ להאיץ, לתת את הכול ולנצח. אני מקפיד לשתות לפחות אחת ל - 5 ק"מ. אני מכיר אותו כמו את כף ידי, הוא ואני יודעים את העבודה. אני יודע שביום נתון אני יכול ל"תת לו בראש". אומנם זה לא קרה, אבל אין סיבה שזה לא יקרה - בטח ביכולת הנוכחית שלי.
מתקרבים לחצי הדרך. כצפוי ועל פי תכנון, את פניית הפרסה, הוא יעשה לפני. ובדרכו חזרה לעבר קו הסיום, בפעם הראשונה והאחרונה מבטינו יצטלבו למשך עשירית שנייה, שתימשך כנצח. ואכן, זה קורה בדיוק כפי שדמיינתי לעצמי. מדהים איך שום דבר לא משתנה, לפחות לא החלק הזה. ההמשך אמור להשתנות ובגדול. הפעם אני נחוש יותר מכל הפעמים לנצח. התזמון בינתיים אופטימי והקצב שלי בשילוב הדופק הנכון גורם לי להרגיש שהפעם זה יקרה.
החצי השני, מטבע הדברים, אמור להיות מהיר יותר. יש לכך הרבה הסברים פיזיולוגיים ומנטלים. אני ממשיך לשמור את המרחק הבטוח ומקווה שיש בי את הכוחות להגביר את הקצב לקראת סיומו של המרוץ. גם הוא יודע בדיוק איך צריך לרוץ ואני יודע שהתכניות שלי ממש ברורות לו. הרי אנחנו מכירים כל כך טוב. זה לא באמת משחק "שח-מט", זה בקושי "דמקה". שנינו לצד הגברה מתונה של הקצב שומרים על מרחק קבוע. שאלתי את עצמי מה הוא חושב ברגעים כאלה ולא באמת הייתה לי תשובה, לפחות לא משכנעת.
הרבעון השלישי הוא הקשה מכל חלקי הריצה. זה החלק שאתה לא ממש רואה או מרגיש את הסוף והשרירים כבר מאותתים שהם לא באמת חוו עומסים כאלה. אני ממשיך לדבר עם עצמי, מכריח את ההראש להשאר זקוף ומסיט מחשבות למקומות אחרים. שמתי לב שאין מתחרים שעוקפים אותי וזה גורם לי להבין שאני בקצב נכון במיוחד שהמרחק ממנו, מהאיש שאני חייב לעקוף, נשאר סביר מבחינתי. מידי פעם שנינו חולפים על רצים שלא ממש חישבו נכונה את יכולותיהם. כל פעם שאני חולף ועוקף מתחרה זה או אחר, זה פשוט מעודד אותי לפתוח את צעדיי ומחזק אותי בפאן הפסיכולוגי. אולי זה באמת היום שלי.
זהו, אנחנו ברבעון האחרון. "תפתח צעדים", אני מדקלם לעצמי את מה שהמאמן כל הזמן תידרך אותי באימונים. אני ממשיך להגביר צעדים ולא ברור לי באם אני באמת מצמצם את המרחק בינינו או שמא אני מדמיין זאת. אני משכנע את עצמי שכן, שיש פרי בעמלי. שהצדק ינצח. אין לי ספק כי המעודדים בשולי המסלול באו בשבילי, לפחות כך אני מספר-מדמיין לעצמי. זה לא עולה כסף, זה גורם לי לרגע להיות ספורטאי על. דמיון מודרך בחינם.
אין לי ספק שהמרחק בינינו כבר הרבה פחות ממה שהיה, משהו כמו עשרה מטרים, לא יותר. אני בטוח שאני שומע את נשימותיו. הריאות שלו בטח שורפות כמו שלי שורף, אני אומר לעצמי. ברור לי שאין סיכוי כי נאט באחת מתחנות השתייה. זהו, הגענו לשלב שנוציא מעצמנו את הכל. אני משתדל להאריך ולפתוח את צעדיי, מכניס אויר לריאות ככל שאני יכול ומשכנע את עצמי כי מידי שנייה אני לפחות מתקרב אליו בעוד סנטימטר. אין לי שום כוונה לוותר לו או לעצמי. לא הפעם.
כבר ניתן לראות את קו הסיום, הקצב שלי מטורף, אבל הוא לא ייכנע בקלות. ברור שאין כאן עניין של כושר גופני. שנינו כבר התעלנו על עצמנו. זו שאלה של חוזק מנטלי, זה עניין של כבוד, זה ביני ובינו. אף אחד מאיתנו לא מתכוון לחזור הבייתה בידיעה כי הוא הפסיד. אני ממשיך לצמצם את המרחק, עניין של מטרים ספורים ואין לי מושג באם אחזיק מעמד בקצב ריצה הזה, אם הוא יחזיק מעמד ובכלל אם יש סיכוי לנצח הפעם. דבר אחד ברור - זה יהיה צמוד. מאוד.
אנחנו כתף לכתף, נותנים את הכל מבלי להסיט מבט אחד לשני, בטח לא אני. אני מביט רק לעבר קו הגמר, כל השאר פחות חשוב. הראש זקוף והרגליים כבר מזמן על אוטומט. אני מבטיח להם שעוד כמה דקות נצא למנוחה ארוכה (שקר גס לעצמי ולרגליים שלי). עוד כמה מטרים, נותן את כולי, קו הגמר ממש כאן. רק לשמור על המהירות, זה תכף נגמר. גם הוא נותן את מלחמה. אני זורק את החזה. זהו, זה מאחורי. זה הסתיים.
הבטתי וחיפשתי אותו. הוא לא היה בנמצא וקרה מה שקורה לי תמיד. לא הייתי בטוח אם הפסדתי לי או ניצחתי את עצמי... טוב נו, מחר אימון שיחרור...
הכבדות הזו הכל כך מוכרת בהתחלה. אני מכיר אותה היטב. במקביל הצפיפות של הרצים שמנסים לתפוס את מקומם. מנסה להצמד לרץ שפחות או יותר בקצב שלי ומשתמש בו כסוג של מפלסת, שיעשה עבורי את העבודה השחורה. בינתיים זה עובד. כעבור כמה דקות הצפיפות מתחילה להתפוגג ואני שומר על הקצב המתוכנן. זהו, אני על טייס אוטומטי. כמעט.
מקפיד מאוד להביט קדימה עם ראש מורם, הרגליים יודעות את העבודה ובמילא, אתה רץ עם הראש. הרגליים זה רק אמצעי. האימונים השנה היו בכמה רמות מעל מה שהכרתי ועברתי בעבר. הפעם אני מרגיש שיש לי את כל מה שצריך. יש לי את היכולת לנצח אותו, זה שתמיד מצליח להקדים אותי בכמה צעדים בקו הסיום. הנה הוא, כרגיל נמצא איזה 20 מטר לפני, בסגנון המוכר והקליל שלו. תמיד נראה לי שהוא לא מתאמץ, שהכל בא לו בקלות. הבטחתי לעצמי כי אשמור ממנו מרחק מסויים עד לקילומטרים האחורנים. שם יתחיל המרוץ האמיתי. לפחות שלי.
מקפיד להאט לפני תחנות מים. כשהוא עושה את זה, אני גם מרשה לעצמי. אם הוא לא, אז אני לא. הבטחתי שאשמור מרחק שאוכל בסופו של המרוץ להאיץ, לתת את הכול ולנצח. אני מקפיד לשתות לפחות אחת ל - 5 ק"מ. אני מכיר אותו כמו את כף ידי, הוא ואני יודעים את העבודה. אני יודע שביום נתון אני יכול ל"תת לו בראש". אומנם זה לא קרה, אבל אין סיבה שזה לא יקרה - בטח ביכולת הנוכחית שלי.
מתקרבים לחצי הדרך. כצפוי ועל פי תכנון, את פניית הפרסה, הוא יעשה לפני. ובדרכו חזרה לעבר קו הסיום, בפעם הראשונה והאחרונה מבטינו יצטלבו למשך עשירית שנייה, שתימשך כנצח. ואכן, זה קורה בדיוק כפי שדמיינתי לעצמי. מדהים איך שום דבר לא משתנה, לפחות לא החלק הזה. ההמשך אמור להשתנות ובגדול. הפעם אני נחוש יותר מכל הפעמים לנצח. התזמון בינתיים אופטימי והקצב שלי בשילוב הדופק הנכון גורם לי להרגיש שהפעם זה יקרה.
החצי השני, מטבע הדברים, אמור להיות מהיר יותר. יש לכך הרבה הסברים פיזיולוגיים ומנטלים. אני ממשיך לשמור את המרחק הבטוח ומקווה שיש בי את הכוחות להגביר את הקצב לקראת סיומו של המרוץ. גם הוא יודע בדיוק איך צריך לרוץ ואני יודע שהתכניות שלי ממש ברורות לו. הרי אנחנו מכירים כל כך טוב. זה לא באמת משחק "שח-מט", זה בקושי "דמקה". שנינו לצד הגברה מתונה של הקצב שומרים על מרחק קבוע. שאלתי את עצמי מה הוא חושב ברגעים כאלה ולא באמת הייתה לי תשובה, לפחות לא משכנעת.
הרבעון השלישי הוא הקשה מכל חלקי הריצה. זה החלק שאתה לא ממש רואה או מרגיש את הסוף והשרירים כבר מאותתים שהם לא באמת חוו עומסים כאלה. אני ממשיך לדבר עם עצמי, מכריח את ההראש להשאר זקוף ומסיט מחשבות למקומות אחרים. שמתי לב שאין מתחרים שעוקפים אותי וזה גורם לי להבין שאני בקצב נכון במיוחד שהמרחק ממנו, מהאיש שאני חייב לעקוף, נשאר סביר מבחינתי. מידי פעם שנינו חולפים על רצים שלא ממש חישבו נכונה את יכולותיהם. כל פעם שאני חולף ועוקף מתחרה זה או אחר, זה פשוט מעודד אותי לפתוח את צעדיי ומחזק אותי בפאן הפסיכולוגי. אולי זה באמת היום שלי.
זהו, אנחנו ברבעון האחרון. "תפתח צעדים", אני מדקלם לעצמי את מה שהמאמן כל הזמן תידרך אותי באימונים. אני ממשיך להגביר צעדים ולא ברור לי באם אני באמת מצמצם את המרחק בינינו או שמא אני מדמיין זאת. אני משכנע את עצמי שכן, שיש פרי בעמלי. שהצדק ינצח. אין לי ספק כי המעודדים בשולי המסלול באו בשבילי, לפחות כך אני מספר-מדמיין לעצמי. זה לא עולה כסף, זה גורם לי לרגע להיות ספורטאי על. דמיון מודרך בחינם.
אין לי ספק שהמרחק בינינו כבר הרבה פחות ממה שהיה, משהו כמו עשרה מטרים, לא יותר. אני בטוח שאני שומע את נשימותיו. הריאות שלו בטח שורפות כמו שלי שורף, אני אומר לעצמי. ברור לי שאין סיכוי כי נאט באחת מתחנות השתייה. זהו, הגענו לשלב שנוציא מעצמנו את הכל. אני משתדל להאריך ולפתוח את צעדיי, מכניס אויר לריאות ככל שאני יכול ומשכנע את עצמי כי מידי שנייה אני לפחות מתקרב אליו בעוד סנטימטר. אין לי שום כוונה לוותר לו או לעצמי. לא הפעם.
כבר ניתן לראות את קו הסיום, הקצב שלי מטורף, אבל הוא לא ייכנע בקלות. ברור שאין כאן עניין של כושר גופני. שנינו כבר התעלנו על עצמנו. זו שאלה של חוזק מנטלי, זה עניין של כבוד, זה ביני ובינו. אף אחד מאיתנו לא מתכוון לחזור הבייתה בידיעה כי הוא הפסיד. אני ממשיך לצמצם את המרחק, עניין של מטרים ספורים ואין לי מושג באם אחזיק מעמד בקצב ריצה הזה, אם הוא יחזיק מעמד ובכלל אם יש סיכוי לנצח הפעם. דבר אחד ברור - זה יהיה צמוד. מאוד.
אנחנו כתף לכתף, נותנים את הכל מבלי להסיט מבט אחד לשני, בטח לא אני. אני מביט רק לעבר קו הגמר, כל השאר פחות חשוב. הראש זקוף והרגליים כבר מזמן על אוטומט. אני מבטיח להם שעוד כמה דקות נצא למנוחה ארוכה (שקר גס לעצמי ולרגליים שלי). עוד כמה מטרים, נותן את כולי, קו הגמר ממש כאן. רק לשמור על המהירות, זה תכף נגמר. גם הוא נותן את מלחמה. אני זורק את החזה. זהו, זה מאחורי. זה הסתיים.
הבטתי וחיפשתי אותו. הוא לא היה בנמצא וקרה מה שקורה לי תמיד. לא הייתי בטוח אם הפסדתי לי או ניצחתי את עצמי... טוב נו, מחר אימון שיחרור...
כתיבה: דרור בנדלר (הכותרת בהשראת הסופר והאצן, הרוקי מורקמי)
עריכה: הילה בנדלר
24 ספט' 2018
