מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע
...הכל עובד כמו שצריך, אבל עדיין במרתון כמו מרתון, הוא מתחיל סביב הק"מ ה - 30. עד עכשיו שמרתי על קצב, שמוביל אותי למטרה שהגדרתי והיא "SUB4" (לעשות מרתון בפחות מ-4 שעות). אני ממשיך לעשות בדיוק את מה שתכננתי ואפילו טוב מכך וזה מה שמטריד אותי. ככה זה במרתון, אם אתה מתחיל חזק מידי וזה גדול על מידותיך - אתה תקרוס בדיוק שם, במה שמכונה "הקיר", אותם 12 ק"מ אחרונים שהגוף אינו עומד במעמסה. אבל אני עדיין בשלי...
כל ההכנות הפיזיות והמנטליות מתנקזות לאותן 4 שעות. למי שלא מכיר, מרתון זה רק הקצה של פרויקט אישי, שנבנה בעמל רב מזה כשנה. המרתון הזה התחיל בדיוק כשסיימתי את מרתון פריז, אי שם באפריל 2018. מאז עברתי כ - 3000 ק"מ מצטברים של אימונים (לפנות בוקר, בכל תנאי מזג האויר, בחום, בגשם), מרוצי הכנה, ובעיקר הכנה מנטלית והבנה לעומק את עולם הריצה. מרתון ללא הכנה מנטלית זה כמו מרתון ללא אימונים, אין מדובר בעוד ריצה, זה הרבה יותר מכך. היכולת הפיזית שזורה ביכולת המנטלית ויחד הם בונים את המסוגלות לביצוע מרתון.
המסע הזה מתחיל עם סיום מרתון פריז, המרתון ה-6 שלי. נכשלתי שם שוב, כמו בפעמים הקודמות, ולא עמדתי במטרת ה "SUB4". כל מרתון והסיבה שלו או התירוץ לכשלון. מניח שיש כאלה שלא יבינו על מה אני מדבר, ורק עצם העובדה, שאני בכלל עושה מרתון, היא ההצלחה וכל השאר בונוס - אבל לא כך אצלי. ברגע שהיעד, שנקבע באופן שרירותי, הוגדר, אני מסמן את האתגר וכל השאר, נגזרת לאותה מטרה. גם ברור לי לגמרי,שברגע שהיעד יושג, יקבע יעד אחר, מאתגר יותר. זהו משחק של "חתול ועכבר", "ראש וזנב", שכניראה לא יסתיים לעולם. זה קשור באישיות שלי לחפש כל פעם פסגה נוספת, אחרת, ואני חי עם זה כבר יותר מ-51 שנים. זה לא הזמן להשתנות ויותר מכך, אין לי שום כוונה לעשות כן.
קיבלנו המלצות חמות על מרתון המבורג ולאחר התלבטות בין מרתון וינה קבענו את היעד ומשקבענו את היעד והתאריך, הספירה לאחור החלה. מנקודה זו התכנון, האימונים, המרוצים לפני, התזונה - כל אלו אמורים לשרת את מימוש האתגר והמטרה. כאן נכנסת לתמונה קבוצת ריצה (GRC) אליה הצטרפתי לפני קצת יותר משנה בהובלת יוסף גזאצ'ו. המוטו היה ברור: אני שם את עצמי בידיו האמונות של גזאצ'ו עם משמעת, התמדה ונחישות. הפעם אני נותן לבעל מקצוע ואישיות נדירה להוביל אותי. שאני אומר אישיות נדירה, אני מתכוון לכל מילה, ויום אחד אפרט על כך בבלוג נפרד.
התוצאות לא איחרו לבוא, ובגדול! שברתי שיאים אישיים במירוץ אור יהודה ל-10 ק"מ וחצי מרתון טבריה 21 ק"מ, כאשר בשני מרוצים אלה איסי שלומוף שימש עבורי כ"פייסר" (מכתיב קצב ריצה). מיד לאחר מכן שברתי (שוב!) את השיא שלי בחצי מרתון תל אביב ולראשונה בהיסטוריה גברתי על ה"אריה" שפירגן ובגדול (התיעוד הצילומי ישאר עימי ברשותכם). בסוף מרוץ זה המתין לי גזאצ'ו, ושנינו ידענו שאנחנו בכיוון, אבל יש עדיין עבודה. כזכור לכולנו, מדובר במרוצי הכנה "בדרך אל" ולא המטרה עצמה.
לדרך היו שותפים רבים ובהם אנשי קבוצת GRC, שעם חלקם יצא לי לעשות מסע באתיופיה בהובלת גזאצ'ו, אלי בן ניר, שליווה אותי באימונים, איסי שלומוף, שהסביר הדריך, עודד והיווה השראה וכמובן דורון שמיר, שכבר יותר משנתיים מהווה מקור ידע, הקניית יכולות והשראה של ספורטאי על. בצד הטיפולי הפיזי, אייל גביש תחזק אותי בטיפולי פיזיוטרפיה לא קלים (בלשון המעטה) וטיפל בגופי, שעבר מעמסה, שלא היה רגיל לה.
אבל (וזה אבל גדול) הילה שלי, הייתה שם איתי לאורך כל הדרך.
היא השותפה המנטלית לאימונים. נתנה לי את הכוח. תמיד דאגה כי אשן מספיק ואעמוד בשאר המחויבויות, גם שהיה קשה. הייתה נוכחת פיזית ומנטלית במסע הגדול הזה, ובקצה של כל מרוץ. ואין כמו לרוץ שאתה יודע, שהיא תהיה שם בקו הגמר.
הילה מתעוררת שעתיים לפני התכנון "אני מתרגשת", היא אומרת ואני רק רוצה לישון עוד קצת, שהרי הולך להיות כאן יום קשה. ההתרגשות שלי לא באמת מאפשרת לי להירדם ואני מתארגן ועושה עם הילה מודלים איפה תחכה לי לאורך המסלול (תאמינו לי, לא היה מבייש מודל של סיירת מטכ"ל). רן יונס, מצטרף אלינו, גם הוא בהמבורג עם בנו עמית, בא לעשות הכנה למרתון אינדברו.
לובש את הבגדים שהכנתי במיוחד לריצה, אלה בגדים על טהרת צבעי הכחול לבן ונעליים חדשות, שהתחלתי לרוץ עימם 6 שבועות לפני כן. הולכים לאכול ארוחת בוקר בקטנה (לחמנייה עם דבש + אספרסו ארוך) ולארגן תיק להילה. אני כבר כל כולי בתוך המרתון, מוודא שכל מה שצריך להיות עלי נמצא ואנחנו יוצאים לכיוון ההזנקה תוך ריצה קלה לחימום. מתחרים רבים סביבנו בשקט וסדר מופתי.
עשרות אלפי רצים, אך הסדר כמו בבית מרקחת. גרמנים. זהו, אני כבר לבד, מחכה להזנקה. יודע, שהילה אמורה לחכות לי ממש בהתחלה, כדי שאזרוק לה את את מעיל הרוח, שמגן עלי מפני הטיפוף הקל. דקות אחרונות לפני ההזנקה, מוודא שהמוזיקה עובדת, הג'לים וכדורי המלח במקום. פושט את המעיל ומכנס את כולו לכף ידי השמאלית. זהו, הזנקה (בדיוק בזמן, אלא מה)!
מאתר את הילה בחצי ק"מ הראשון, מנפנף, היא מצלמת ואני זורק לה את המעיל. המרתון באמת התחיל. כל אימוני השנה האחרונה מאז מרתון פריז מתכנסים לשעות הקרובות. אני כל הזמן מדבר לעצמי להיות ממושמע, להקפיד על הקצב ומוודא שהשעון מראה לי רק את קצב הריצה (ולא את המרחק). בדרך יהיו שלטים עם המרחק, כך שאני לא מודאג לגבי ספירת הקילומטרים ומיקומי. אני יודע שיש כמה ,שעוקבים אחרי התקדמותי באפליקציה, אלה אותם חברים שערב לפני שלחו, ריגשו ואיחלו הצלחה ואמונה ביכולת שלי הפעם לעשות את זה, לעשות SUB 4.
הקצב שלי ב 10 ק"מ הראשונים איטי יחסית, אך לפי התכנון. יש טפטוף קל והמסלול רטוב, אך אני מרגיש בסדר גמור. מגלה ששכחתי לקשור את השרוך במכנסיי ומידי פעם הם מחליקים באיטיות למטה, שכן יש ג'לים בכיסים. אני חייב לשרוך אותם תוך כדי ריצה וזה עובר חלק. מכריח את עצמי לקחת כוס מים בתחנות וללגום, לא משהו שקל לעשות תוך כדי ריצה. דווקא אצלנו בארץ משקיעים ונהוג לחלק בקבוקים, שהרבה יותר קל לקחת ולשתות תוך כדי. אני בונה על התכנון לפיו הילה תהיה עם בקבוק מים מלא סביב הק"מ ה-16 ואצליח לקחת אותו איתי. מזג האויר קריר ולכן יודע, שלא אזדקק להרבה מים, עם זאת - אסור לטעות, חייבים לשתות והרבה.
מרגיש מפוקס, שומר על קצב ויודע שהדרך ארוכה. המחשבות והמוזיקה עושים את שלהם והאזניות החדשות, שקניתי זה לא מכבר (כפתורים ללא חוטים), הכי טובות שהיו לי. מוודא שמידי 7 ק"מ אני לוקח ג'ל אנרגיה ומידי שעה, כדור מלח. לקחתי ג'ל וכדור מלח נוספים על כל צרה, וכצפוי אחד מכדורי המלח נופל ונעלם, אך כאמור - יש לי נוסף ואינני מודאג. בינתיים הכל זורם ע"פ תכנון. אין ספק שהניסיון עושה את שלו, פיזית ומטלית.
אני בקצב מהיר מהתכנון, אבל מוודא שאני לא "קופץ מעל הפופיק". בד"כ על פתיחה מהירה במרתון אתה מייד משלם ובמזומן ו"הקיר" המפורסם יהפוך לחומה, שבמשחקי הכס יהיו גאים בה. עברתי כבר חצי דרך. אני אומר לעצמי, שעוד איזה 10 ק"מ, אפגוש במרתון האמיתי. מידי פעם, כדי להעביר את הזמן, אני מחליק ידיים לילדים, שמעודדים בצידי הדרך. חמודים. השעון בשלו, רוטט מידי ק"מ, אני מביט לכיוונו ומוודא שאני מצליח לשמור על קצב קבוע סביב 5:35 לק"מ. משתדל להסיט את המחשבות לכל כיוון אפשרי, למעט המחשבות על הקושי הפיזי, את זה אני לא מאפשר לעצמי.
כל פעם מסמן לעצמי יעד ביניים חדש. "הנה 20 ק"מ" (מספר עגול), "עכשיו עברתי חצי מרתון, אז יאללה נשאר רק חצי". הכל כאן "חוקי", גם אם אתה "עובד על עצמך" ו"מעגל פינות". הגעתי לק"מ ה - 32, ו"הקיר" המפורסם ממאן להופיע. לאן הוא נעלם?. כאן, בנקודה הזו, אני מבין שזה היום שלי.
מה זה בשבילי 10 ק"מ? בקושי אימון עלוב. אני מגביר קצב, אף אחד לא יעצור אותי, לא עכשיו, לא בכלל. אני עובר וחולף על רצים ש"תקועים בקיר", אך אני בשלי, רענן, חזק ובעיקר נחוש. אני מבין שאם אני לא עושה טעויות זו הדרך הנכונה לממש את האתגר, להשיג את המטרה.
מרחוק אני כבר מזהה את המגדל של המבורג, המגדל של קו הסיום ויש לי עוד כוח ברגליים. האוזניות שווקות חיים (כצפוי, הסוללה לא החזיקה מעמד) וזה מאפשר לי לספוג את עידודי הקהל, שמכניסים אותי לאופריה מטורפת. אני מוציא את הג'ל הנוסף שהבאתי ונותן לעצמי עוד "בוסט" לסוף. פתאום, ק"מ מהסוף, אני רואה את הילה, שצועקת, רצה ומצלמת ולידה, בחור צעיר,שמצלם אותי, מה שהתברר כי מדובר בגיוס "אד-הוק" של הילה למשימה. היא רצה איתי איזה 100 מ' ואני כבר נותן את כל מה שנשאר, מתקדם לקו הסיום ועוצר את השעון על 3:54:13, תוך ניפוץ השיא בכ-13 ד' וכמובן "SUB4". וואו. אני מרים ידיים לקהל, כאילו לפחות יש כאן מדליית זהב אולימפית, מגיע לי לא ?.
מתחיל לדדות בצעדים קטנים לעבר נערה, שעונדת את המדליה על צווארי ומשם אל דוכן בירה ומתחיל לחפש את הילה בנקודה עליה סיכמנו מראש. הילה מצליחה לחבור אלי ומתעדת את הניצחון שלי, שלה, שלנו.
חוזרים למלון ושוקע באמבטיה (קצת פינוק). אחרי זה, הולכים להחזיר קצת קלוריות, שנשרפו להן. האלופה שלי גם היא עייפה פיזית ומנטלית מהיום הזה. ביום האחרון עוד הספקנו קצת לטייל וללכת הרבה (במקום ריצת שחרור). בחזור, פספסנו בשדה התעופה מינכן את הקונקשין לארץ (ברור לכם שלא באשמת שני היקים, שלפניכם) ו"בצר לנו" נשארנו לילה במלון הילטון על חשבון אל על (חיים קשים, אך התמודדנו). צחוק, צחוק, לא היה לנו חשק להיתקע בגרמניה בערב יום השואה. הספקנו עוד לבצע גיחה קצרה למרכז מינכן, לבלות קצת ולמחרת בבוקר המראנו בחזרה לארץ, שם כבר קיבלו את פנינו לפחות כאילו חזרנו משדה הקרב.
וכמובן, רוני שלנו,שאמנם רצה אל זרועותינו, אך הייתה בסוג של "הלם קרב" (שצפיתי), שהתפוגג לו כעבור כמה שעות. כל השבוע ביקשה שאמא ואבא יביאו לה ארטיק - ביקשה וקיבלה. ברור!.
מה היעד הבא? - עדיין לא החלטתי, שכן יש לי פרוייקט די מורכב, שמתחיל בעוד כחצי שנה, ושם אני חייב להיות הכי טוב. הכי.
מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע
כתיבה: דרור בנדלר
צילום: הילה בנדלר
עריכה: הילה בנדלר
9 מאי 2019
9 מאי 2019
