מרתון של מחשבות, פרק ח' ביומן מסע
..."זה לא שנהיה לי יותר טוב, זה לא שנהייתי כוכב.
למדתי לחיות עם עצמי וזה הדבר הכי קשה בעולם.
למדתי לחיות עם עצמי ולא לנסות להיות מישהו אחר"....
(דודי בר דוד, מישהו אחר)
יש את התמונות האלה שיודעות לספר את הסיפור, או לפחות את חלקו הארי - זו אחת מהן. טבען של תמונות להיות ממוסגרות, בזיכרון החוויתי שלנו, הרבה מעבר למילים. אם הייתי מנסה לביים ולהנדס אותה לכדי קומפוזיציה ספק הייתי מגיע לאותה תוצאה שהגיע הצלם האלמוני שעמד על קו הסיום של מרתון לימסול (קפריסין), המרתון השמיני שלי, רחוק חמש שנים מהמרתון השביעי, אותו מרתון ששברתי בו את השיא האישי, "SUB 4". מניח שאם תשרדו את הבלוג תבינו מדוע התמונה מספרת (כמעט) את כל הסיפור.
המרתון הזה, כמו כל מרתון שעשיתי יזכה לתיוג משלו - בכל מקרה, יהיה קל מאוד לשלוף אותו מתאי הזיכרון שלי לאור היותו אחר ושונה מאוד משאר המרתונים שעשיתי. זה לא המרתון עצמו, אלא השנים שלפני ובעיקר התקופה שאנחנו כולנו חווים לכדי פרק היסטורי שייקח הרבה מאוד שנים לעיכול והפקת תובנות. יש להניח שמעבר אלינו, הדורות הרבים אחרינו יעסקו, ינתחו וינסו לספר את הסיפור, שאנחנו עדיין לא ממש יודעים או יכולים לספר.
דבר אחד בוודאות עשה המרתון הזה, הוא החזיר אותי למקלדת והכריח אותי כמיטב המסורת של "היום שאחרי המרתון" לייצר עוד בלוג, מסורת שהתחלתי בה ומאוד משתדל לשמר (עד כה בהצלחה יתרה). האמת, התגעגעתי אבל אתם יודעים הכול עניין של סדרי עדיפויות ופניות של זמן ומנטליות בתוך מערבולות ואינטנסיביות החיים.
מאז המרתון האחרון האינטנסיביות רק התגברה, זוכרים שהייתה לנו מגפה שקראנו לה קורונה?... הספקתי לעבור לגור דרום, לחזור למרכז-צפון ובין לבין הצלחתי לשמר את כושר הריצה, אך ללא יכולת באמת להירתם לדבר הזה שקוראים לו מרתון. לפחות ממני מרתון דורש רצף אימונים, ראש מוכוון משימה ולייצר מלאות בין שאר העיסוקים, שרובם ככולם תובעניים ודרושים אנרגיות מכל הסוגים.
ועדיין התגעגעתי לדבר הזה ומצאתי את עצמי אחרי חצי מרתון ברלין, נרשם למרתון פריז (כן, ההוא שעשיתי לרגל יובל להיוסדי, הלא הוא מרתון מס' 6). זהו, מרגע שנרשמתי ויש מועד הכול נגזר משם, מהכנה מנטלית, דרך אימונים, כן, גם כרטיסי טיסה ופוסט בפייסבוק, שמעדכן על ההרשמה, שגרף ליקים שאני מאוד מחבב.
כל זאת עד אותו יום היסטורי בשבת השחורה של ה-7 אוק' 2023 בשעות הבוקר, אותו יום בלתי נתפש שתפס אותי 3.5 ק"מ מסיום האימון - ומשם, כן משם - זה כבר התגלגל לכדי כאוס מתמשך, פרק היסטורי בתולדות, שעוד ידובר בו. האופטימי שבי או המדחיק שאני (בחר את התשובה הנכונה) הביאו אותי להמשיך באימונים, אבל הראש והלב שפחות ממושמעים, עשו את שלהם, מנגנוני ההדחקה שלהם נשחקו כבר מזמן.
המשכתי להתאמן עם קבוצת הריצה החדשה שלי "EXL - ACIVE" בהובלת ארז אקסלרד, שממש ליווה אותי בכל צעד וצעד ועדיין איכשהו בעיני רוחי חשבתי שכל התסבוכת הלאומית הבלתי נתפשת הזו תסתיים מהר, אך כידוע כל יום שעבר הגדיל אצלי את הספק באם אוכל להתמיד. בנוסף המצפון, שאותת לי שלא בטוח שזה הזמן הנכון בכלל ההיבטים ואולי כדאי שאוותר. הבעיה שוויתור בעיני הוא סוג של כניעה וכניעה היא לא משהו שבא לי בקלות, או יותר נכון - לא בא.
פתאום שמתי לב, שהמועד של מרתון פריז נפל במועד לא משהו (שבוע אחרון של הרמצ'אן) ולאחר התלבטות ביטלנו את כרטיסי הטיסה ובעצת ארז נרשמתי למרתון מתאים, קרוב יותר, בלימסול כי באמת לא רציתי "לזרוק" את כל האימונים לפח.
ביני לבין עצמי הרגשתי שהגוף לא ממש זורם, שעות השינה פחתו. מנטלית קיוויתי שיהיה בסדר למרות הקושי. כדי להפוך את ההכנות ליותר מורכבות נתפס לי הגב כמו שלא קרה לי בעבר, זה מנע ממני לעשות את הריצה המסכמת, במקביל חטפתי קירור מהסרטים והתחלתי להשתעל ברמת הזיה. בנוסף, מורכבות ועמימות בתחום המקצועי, שרק הורידו לי. עדיין בתוך תוכי קיוויתי לאיזה נס, כי כבר הבנתם שוויתור זה כניעה וכניעה כזכור זה לא בשבילי.
ארז, מאמני, כל הזמן עודד אותי "יש לך את זה ברגליים, הכול אצלך בראש" אבל ביני לבין עצמי התחלתי לאבד את הביטחון העצמי והמצב רק החמיר. בכל מקרה כרטיסי טיסה כבר היו, בייביסיטר לילדים תואמה ויחד עם הילה אמרנו יאללה, ננקה את הראש כמה ימים וניתן את מה שיש.
טיסה קצרה, ים של ישראלים שאי אפשר להחמיץ ומלון שנמצא על קו הזינוק שהוא גם קו הסיום. אווירה טובה, מרוץ מאוד קטן, בטח ביחס לארץ ואין מה להשוות למרתונים הגדולים באירופה. יש לומר ביושר שמבחינה ארגונית היה באמת טוב מאוד, כך שתירוצים מהאזור הזה לא היו.
הדבר היחיד שסימנתי לעצמי זה שארוץ בקצב שהגוף ירשה לי, בלי להשתולל - זה לא הזמן לחשוב או לנסות בכלל לדבר על שיא. פשוט לרוץ, לישון לילה ולחזור לארץ. אז, לילה לפני מאות טילים נורו לישראל, אגב זה לא הפריע מנוחתי לעומת הילה, שהחליטה לנהל את ההגנה האווירית על ישראל מהלובי במלון (בינינו, עשתה עבודה מעולה).
התייצבתי על קו הזינוק ואכן התחלתי בקצב קל, רק שבתוספת כל מה שיכול להרוס נוסף גם מזג אויר חם שרחוק מלהתאים למרתון (סביב 24 מעולות). ניסים לא קרו ולאחר שהגעתי ל-15 ק"מ סיכמתי עם עצמי כי אסיים את הריצה שאגיע לפתח המלון (סביב 20 ק"מ) ואסיים את ההרפתקה הבלתי אפשרית הזו (לפחות אז היא נראתה כזו).
רק שההחלטה הזו (שלא הייתה לי קלה, זוכרים כניעה?) מצאה את הילה עומדת בפתח כשהיא לא מאפשרת לי להיכנס "אתה חייב לסיים, אפילו בהליכה - אל תישבר לי עכשיו". בנוסף, דחפה לי לפה גלולת נורופן ואיחלה לי בהצלחה. רק אלוהים (ואני) יודעים למה המשכתי - הסרטון לפניכם לדיראון עולם.
מפה ואילך אין לי אלא להגדיר את המרתון הזה כ"מרתון הנחישות", כך תייגתי אותו אצלי בראש. לשמחתי היו הרבה יותר איטיים ממני ואפילו עם חלק ניהלתי שיחות הזויות, שבאחת מהן הבנתי שאחרי שש שעות סוגרים את המסלול. כך שניהלתי ריצה לפרקים משולבת בהליכה. ברגע שהבנתי כי תוצאה סבירה לא תהיה כאן, אלא תיוג מיוחד של נחישות ואי-כניעה, ראיתי לנגד עיני רק סימון של עוד כיבוש של יעד ודמיניתי איך אני יושב מול המקלדת וכותב את הבלוג הזה שלפניכם.
העובדה כי מדובר במרתון מס' 8 שלי שהוא המספר שלי (למה המספר שלי? שווה בלוג נפרד) - היה בזה סוג של שאיפה שדווקא המרתון הזה יהיה בדמותי ואולי להגיע אל עצמי בסוג של סגירת מעגל כלשהו. כפי שאתם מבינים זמן לשיחות עם עצמי לא חסר לי.
למרות שהקפדתי לשתות והרבה - בדיעבד, הבנתי כי ממש התייבשתי והגעתי לקו הסיום לא הייתה דבר מובן מאליו בתנאים והסיטואציה.
בחזרה לתמונה שפותחת את הבלוג - הילה שחיכתה יותר מ- 5 שעות עושה איתי את המטרים האחרונים כאשר ברקע דגל הרשות הפלסטינית, יש בזה משהו סוריאליסטי, שלפחות מהזווית שלי מספר את הסיפור. זהו המרתון האיטי ביותר שלי אבל בשבילי הוא ניצחון שלא הייתי מגיע אליו ללא הילה שלא נתנה לי לעצור ולהיכנס למלון וגרמה לי להאמין שזה אפשרי. במחשבה שנייה, אולי זה הסיפור האמיתי של המרתון הזה.
לא שזה חדש - תהיו עצמכם, מי שאתם בלי להתפשר ותקבעו את הדרך בה תלכו, רק אל תחמיצו עצה טובה, מילת חיזוק ודעה של מי שאוהב אותכם. ככל הנראה רק תהיו טובים יותר, בטח בעיני עצמכם ואין חשוב מכך עבורכם, גם המחיר שתשלמו על כך, יהיה שווה הרבה יותר מכל חרטה שלא פעלתם ע"פ אמונתכם והערכים שחשובים לכם.
מרתון של מחשבות, פרק ח' ביומן מסע
כתיבה: דרור בנדלר
צילום סרטון ועריכה: הילה בנדלר
