מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע
הפוסט המסורתי של סיום מרוץ נפתח בפעם המי יודע כמה בציטוט קלאסי משירו של שלום חנוך "על פני האדמה". כשניסיתי לאמל"ק בשורה אחת, יצא לי משהו מדויק: "אסקפיזם בשרות המזוכיזם (אפשר גם להיפך)". 'האסימון נפל לי' (יש עוד מישהו שעושה שימוש בביטוי הזה?) בהמתנה בשדה התעופה, לקראת החזרה הביתה כשפגשנו את משפחתם של החטופים - גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד. הנחיתה על קרקע המציאות היתה חדה.
המרתון הזה מתחיל שנה לפני, בלימסול (קפריסין), פגשה אותי אז אכזבה אישית. שעלת מטורפת, טילים מאיראן נורו בלילה (הסבב הראשון) ול "קינוח" מזג אויר חם, שגרם לי לזחול את חצי המסלול, מיואש, שלא לומר מיובש. אומנם הופגנה נחישות ראויה, אבל ציפיתי מעצמי להרבה יותר.
הבטחתי לעצמי אז, שבכל הטירוף, בכלל ההיבטים, אנסה לעשות תיקון, תוך שנצמד להנחיותיו של ארז אקסלרד (מאמן הקבוצה שלי) ועד כמה שניתן לא להחמיץ אימונים. כבר מעל עשור, שהריצה היא זו שמשמרת אותי מנטלית ומגדילה את החיוניות שלי בכלל מעגלי החיים. היעד שנבחר לתיקון היה מרתון וינה, אלי הצטרף שמואל (מרתון ראשון שלו) ויחד עם רעייתו איריס (שחגגו ביום המרתון עצמו 20 שנות נישואין), יצאנו למרתון "דבל דייט" וינה.
הקבוצה שלי "AXL ACTIVE" החליטה לעשות את מרתון ברטיסלבה המרוחקת כשעה נסיעה מוינה ומתקיים במקביל למרתון וינה. כך שמצאנו את עצמנו על אותה טיסה ולפחות עשינו תמונה קבוצתית עם נחיתתנו בוינה. מבטיח, שאת המרתון הבא, אעשה עם הקבוצה. הדיונים על היעד מתקיימים על "אש קטנה", השמועות מדברות על מלטה. נראה.
כמות הישראלים הייתה עצומה, בין השאר קבוצתי הקודמת "רצי המושבות" עם חברים יקרים (ואלופים) וקבוצת "MOVE" בהובלת חברתנו מיכל רג'ואן, שהוציאה קבוצה גדולה של אלופים. נצמדנו אליה ולרציה, שחלקם עשו חצי מרתון וחלקם את המלא. היינו ככ הרבה ישראלים, שהיו שאמרו שצריך לקרא למרתון - 'מרתון תל אביב'.
התנאים האישיים שלי היו בתמונת מראה הפוכה למרתון הקודם בלימסול. האכזבה האישית הפכה להזדמנות ומימוש שאיפה, הצלחתי לשמור על שגרת אימונים עם הקשבה מלאה "מקצה לקצה" לארז מאמני ומזג האוויר היה במתאם הפוך (אבל בריבוע) לחמסין של לימסול. עוד נדבר על זה.
דבר אחד נשמר מכל משמר - ואולי אף החמיר. טרוף המערכות בארץ היה בשלו וניכר היה כי כבר אין מדובר בסערה אלא בטורנדו מתמשך, שכבר התרגלנו ונרמלנו אותו כמו איזו מחלה כרונית, שאתה מבין שאין לה מרפא. הגעגוע למגפת הקורונה לא היה חזק יותר ונראה כמו שעמומון שאבד עליו הקלח. אומנם היינו מחוברים לגמרי לארץ, אבל עדיין ניתן היה להתנתק, מה גם שיכולת ההשפעה על מה שקורה הייתה מוגבלת.
השמועות על אוכל מצוין, משניצל וינאי עד שטרודל, היו כדרכן של שמועות מאוד נכונות. על הקולינריה קיבל אחריות שמואל והאיטלקית, שאכלנו בה ערב המרתון, עוד ידובר בה רבות. בכל מקרה, כל מקום שישבנו בו היה טעים ביותר, לא זול (בדומה לארץ), אבל שווה כל יורו. אין ספק לווינה יש את הסטייל שלה.
הייתה זו הפעם הראשונה שלי בוינה ואכן היא מה שמספרים עליה. הראש, היה כמובן במרתון והרצון שלי לבצע תיקון. כל התחזיות דיברו על אפס מעלות ורוחות שיתנו תחושה של מינוס 2 עד 5 ורפלסק ההדחקה עבד שעות נוספות. אינני זוכר, שאי פעם התאמנתי בקור שכשזה, כל שכן ביצוע מרתון. לא היה לי ברור כיצד הגוף שלי יקבל את זה, מה תהיה ההשפעה ואיך בכלל כל הדבר הזה יתרחש. עדיין, יש דבר אחד שאני כן שולט בו וזה הראש ובלסדר את המחשבות - כל השאר מבחינתי זה "רעש" ומכאן הצורך להיות מרוכז במשימה וביעד.
בסופו של יום, מרתון הוא קצה של אימונים רבים, שיש בהם שילוב פיזי ומנטלי, גם אם מתקיים חשש זה או אחר, עדיין חייבים לזכור, שהעיקר מאחורי, את הקושי האמיתי כבר עברתי והדילמה היחידה שלי הייתה מכנס קצר או ארוך - וכבר הבנתם שהלכתי על האקסטרים, שבא לידי ביטוי ב"מסדר המפקד" המסורתי של ערב לפני. אגב, בערכה המאוד מושקעת קיבלנו ים של צ'ופרים, אך אבוי - חולצת המרתון הייתה בצבע אדום (בוהק), ללא חולצות בצבעים אחרים. טוב, משהו היה חייב להיות פגום בארגון המושלם של האירוע.
טוב, אז התחזית לא אכזבה והקור היה חודר עד מקומות שכבר שכחתי שקיימים אצלי בגוף. הזכרתי לעצמי כל הזמן, שהגיע הרגע, אותו תיקון, ואין טעם לאכזב, בטח לא את עצמך. מעבר לזה, אתה לא היחיד שם. לבשתי את כל מה שצריך ועוד כמה דברים שידעתי שאפטר מהם בתחילת הזינוק. לפחות באזורי הרכבת התחתית, לא היה קר ממש, אלא בין לבין. ככל שהתקדמנו לקו הזינוק, ראינו יותר ויותר רצים, קרונות הרכבת התמלאו ואי אפשר היה להחמיץ את הישראלים הרבים. במקביל הילה ואיריס, ע"פ התכנון, חישבו כיצד להגיע לנקודות בהן יחכו על מסלול הריצה. כזכור, קור כלבים וינאי, שמסתבר שמאז 1982, לא נמדד כאלה ביום המרתון.הגענו לעמדות הזינוק איזה שעה וחצי לפני ועכשיו האתגר היה היכן ממתינים ומנסים לשרוד את הקור הלא הגיוני הזה, עד שיוזנק המרתון סביב השעה 09:00. למזלי, עם נוספים, מצאנו לובי של איזה בניין שהיווה מחסה ראוי עד שנזרקנו משם כ - 20 ד' לפני ההזנקה, אותם העברתי בקפיצות משולבות בריצה קלה והשתנה כמו כלב שמסמן את הטריטוריה שלו.
כשסוף סוף הוזנקנו, הגוף הצליח להתניע. כמובן שאחרי 2 ק"מ שאלתי את עצמי את השאלות המסורתיות של "למה אני צריך את זה?", "מה עבר לי בראש שנרשמתי"?. כמובן שהיו אלה שאלות בנאליות עד רטוריות, שמהוות חלק בלתי נפרד מכל מרוץ ובדגש על מרתון. שמרתי על קצב ראוי עד סביר. ויחד עם כ - 35 אלף רצים חרכתי את רחובות וינה. לקראת הק"מ ה-11 הייתי אמור לפגוש את הילה. לא ראיתי אותה והמשכתי. בדיעבד, היא הייתה שם, רק שהחמצנו אחד את השנייה. המדהים הוא, שעל בסיס חישוב הזמנים שלה, היא צילמה אותי, בלי לדעת. הנחתי כי ניפגש באמצע הדרך ואכן כך היה, משם אגב לקוחה התמונה שצילמה הילה שנפגשנו. לא ברור למי משנינו היה קר יותר.
המרוץ נמשך וכמה מאות מטרים לאחר המפגש היה מזלג של מי שאמור לסיים חצי מרתון (ימינה) ומי שאמור לסיים מרתון (שמאלה). להגיד לכם שלא הייתה דילמה, האמינות שלי תיפגע. אך אומר, שהיא לא נמשכה יותר מכמה שניות והצד השמאלי פגש אותי ואני אותו.
ה"קיר" לא איכזב ופגש אותי לקראת הק"מ ה-28, אנחנו כבר מכרים וותיקים ורקדנו 'וואלס וינאי' לתפארת. הדבר היחיד שהטריד אותי, אבל גם היווה איום, היה חשש שאם אפסיק לרוץ, לא אדע לאן ואיך לחזור למלון ואקפא מקור - כך שלא הותרתי לעמי שום ברירה אלא לחתור לקו הסיום אליו הגעתי לאחר 4:23 ש' מפרכות, אך מספקות ברמת 'על חלל' במתאם הפוך. מצאתי שם את הילה קפואה לא פחות ממני, תזכורת קלה לטוטאליות הבלתי מתפשרת שלה.
מרתון מספר 9 מאחורי וברכות ענקיות לשמואל, שבמרתון הראשון שלו עשה "SUB 4". מטורף.
הצלחנו איכשהו לדדות למלון (כמה מאות מטרים מקו הסיום) למקלחת הפשרה, שלא זוכר כמה זמן ביליתי שם. כמובן ששלחתי עדכונים לחצי עולם ועם הגעתי לארץ ניסחתי את הפוסט המסורתי.
..."והאדם הוא ילד הוא אדם, מתפתח עם הזמן. הארץ היא הבית שבארץ
שבנית עם הזמן. הנצח בוא הרגע הוא הנצח שהספקת עם הזמן"...
(שלום חנוך על פני האדמה)
ביצוע מרתון וינה 2025 (התשיעי שלי), 42.2 ק"מ, 4:23:35 ש', ממוצע של 6:15 ד'/ק"מ, דופק ממוצע של 141 פ'/ד', מקום 5659 כללי, 323 בקטגוריה (מתוך כ-35 אלף משתתפים).
אז מה היה לנו (סיכום ביניים עד גיבוש וכתיבת הבלוג המסורתי): הכותרת: מזוכיזם בשרות האסקפיזם (אפשר במהופך).
טמפרטורה עגולה של "0" מעלות ב"תוספת" רוח.
אווירה מחשמלת, ארגון מעולה.
הילה אהובתי המופלאה (והטוטאלית), שקפאה עד העצם, ליוותה אותי וחיכתה לי בכל מיני נקודות, התמונה כאן מאמצע הדרך (21.1 ק"מ).
תודה והערכה לארז אקסלרד על האימון וההכנה הפיזית והמנטלית - באופן אישי, פרטני ומחבק. קל זה לא היה, אבל כעוצמת הכאב, הסיפוק בהתאם.
היו איתנו על הטיסה חזרה משפחתם של החטופים - גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד. מרגש, עצוב, מתסכל. חזרה למציאות חיינו. האסקפיזם הסתיים רשמית.
כפי שפתחתי את הבלוג היה זה "אסקפיזם בשרות המזוכיזם (אפשר גם להפך)" שהוא חלק בלתי נפרד ממני וכמה אני בר מזל שאני יכול, מלווה ע"י אהובתי בשריטה המופלאה שלי. לא נותר לי עתה אלא להביט לאתגר המקצועי שעומד בפני ולוודא ששם אני עושה תוצאה מצוינת, לא פחות.
מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע
כתיבה: דרור בנדלר
צילום ועריכה: הילה בנדלר
