יום חמישי, 28 באוגוסט 2025

עידו(דו) - נאום בר המצווה



 עידו, או כמו שאני קורא לך, עידודו.

ראשית נעשה סדר.

בַּר מִצְוָה (או בארמיתבן מצווה) הוא נער יהודי שהגיע לגיל 13 ונעשה מחויב הלכתית בעשיית מצוות בעצמו, ולא בשם הוריו שהיו אחראיים לכך לפני כן.

עכשיו, מאחר ומתי מעט בקהל, אם בכלל מחויבים עמוקות להלכה, כל שכן בני משפחתך - אנחנו כאן כדי לציין בסמליות שהפכת מילד לגבר, ועל זה אין עוררין.

יש דברים שאתה כבר יודע - אתה חכם מאוד, למדן, בן משפחה, אח גדול (ומאוד סבלני) לרוני וגיא ואח קטן לליר ודור. 

שקט מבחוץ, סוער מבפנים וחושב שלא יודעים, מוכשר ומצליח בכל דבר שאתה נוגע בו. עצמאי שזה מפחיד, דעתן ומנומק. תמיד יודע ובטוח מה אתה רוצה ואיך להשיג אותו. זה עידודו שלי, שלנו.

עד עכשיו, ספק באם חידשתי משהו למישהו. 

חשבתי שנכון יהיה כי במעמד זה אפקיד בידך צידה לדרך. 

זו צידה שהיא פרי ניסיון ואם תשתמש בצידה זו, יתכן ותסייע לך בהמשך הדרך שלך בעולם. 

אל תדאג, אני שולח לך את הקובץ, אז תקשיב ואל תרשום:

  1. אתגרים זה החיים, תמיד תאתגר את עצמך - בלי מטרה, אין למה לקום בבוקר.

  2. שאתה נתקל בקושי ואירוע לא פתור, תנוח תאסוף כוחות ותתקוף שוב מכיוון אחר אחרי שניקית את הראש ועשית משהו אחר.

  3. כדי לקבל, צריך לתת - אל תוותר על נתינה, היא ממלאת. היא תמלא מקומות שרק אם יתמלאו תכיר אותם.

  4. אתה לא לבד, יש לך משפחה וחברים שרק רוצים בטובתך. תיעזר בהם. קבלת עזרה או עצה אינה מהווה חולשה, אלא עוצמה.

  5. תלמד לאזן בין ה I.Q ו ה-E.Q - יש לך בכמויות מזה ומזה  -  חתיכת אתגר שמעטים פיצחו, כי זה יהיה תמיד בעיני המתבונן הסובייקטיבי.

  6. ובאם עסקינו ב IQ, הוא תמיד יהיה חייב להיות סנטימטר אחד לפחות, גבוה מהאגו שלך.

  7. אפרורופו אגו, תטפח את האגו שלך, יש בו גם צדדים חיוביים מאוד שתזדקק להם במעלה הדרך.

  8. ערכים. מילה אחת, עולם ומלאו. שחותרים להישגים, אסור לוותר על ערכים אותם תקבע בתחילת הדרך. בדרכך לשם תשאל תמיד "לשם מה" ותענה קודם כל לעצמך.

  9. כל כשלון או מעידה כואבים ככל יהיו - יהיו השיעור החשוב ביותר שלך. תלמד לחבק אותם גם עם זה יכאב, אפילו מאוד. בסוף, הם אלה שיעצבו את מי שתהיה, את מי שאתה.

  10. תהיה אתה ותלמד לחיות עם עצמך באושר וסיפוק. כן, את העצה החשובה ביותר, שמרתי לסוף כי כל מה שהמלצתי לך עד כה היו כלים ואמצעים - וזוהי המטרה.


אוהבים אותך עידו!

מזל טוב!

אבא


יום רביעי, 27 באוגוסט 2025

יום הולדת 80 לאמא




לאמא שלנו, או לסבתא שלנו, או לאמא שלי - כל התשובות נכונות!

ראשית כל, מזל טוב, עד 120!

לצ'יף האמיתי של המשפחה - יש יום הולדת, אז למי שחוגגת לכולם ולא לעצמה - עשינו לזה סוף, וטוב שכך.

אמא זה תפקיד לכל החיים, אמא יש אחת, והיא לא מפסיקה להיות אמא. זו הקלישאה העתיקה בעולם וכדרכן של קלישאות היא הכי נכונה בעולם. 

כזאת את, ללא הפסקות, עם דאגות, עם בדיקות שונות ומשונות - אבל בעיקר, יודעת לקרוא אותנו, לנווט ולהנחות אותנו ילדים ונכדים כאחד, גם אם לפעמים זה לא קל.

מי יש לו תקופה טובה, מי פחות, מי כעוס ומי מרוצה, מי רעב ומי לא, מי ומי - תמיד רואה, שומעת ומפענחת כל דבר וכמובן פתרונות לרוב, לעיתים מגובה בביקורת בשילוב אמפטיה ולב גדול.

על היכולת לשמר את העבר ולהתאימו לעת הנוכחית מערכים עד המאכלים הבולגריים מבית, שמקבלים פרשנות מחודשת שאסור להחמיץ.

לפעמים נראה שאת סוחבת את העולם על הכתפיים שלך וגם אם לא - אנחנו יודעים שכך את מרגישה, כך את פועלת ולא מחמיצה דבר. שום דבר לא נעלם מעינייך או מחשבותייך, בעיקר עלינו - וכמו תמיד פחות על עצמך.

היכולת לשלב רגישות ונחישות, תוך היצמדות לאמת המזוקקת, היא כנראה משהו שהורשת לנו מיום היוולדנו והולך איתנו ולצידינו כל העת.

אז גם אם את לא אוהבת חגיגות ואירועים שנועדו רק בשבילך, קחי לך רגע קטן להיות גאה במה שבנית במו ידייך, בית חם שהוא קן לכולנו שמהווה מקום לבוא ולחזור אליו בכל עת. לעוף ממנו ולחזור אליו בכל עת שחפוץ בכך.

היא תביט אלי טובה וחכמה
כמו בבן השב הביתה מן הדרך
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה.

היא תגיד - "אתה עייף מן המסע
אל תפחד אני חובשת את פצעיך"
היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה אמא אדמה

היא תביט אלי טובה וחכמה
היא שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת
תחבק אותי אליה בנשימה חמה, אמא אדמה.


אז מאיתנו כולנו - מאחלים, אושר, בריאות איתנה ושנמשיך מידי שנה להפתיע לחגוג לך ובשבילך גם אם זה "גודספודי", זו בהחלט העת לחגיגה!

בשם כולנו - המשפחה האוהבת, דרור




יום שבת, 12 באפריל 2025

מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע

 

מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע


הפוסט המסורתי של סיום מרוץ נפתח בפעם המי יודע כמה בציטוט קלאסי משירו של שלום חנוך "על פני האדמה". כשניסיתי לאמל"ק בשורה אחת, יצא לי משהו מדויק: "אסקפיזם בשרות המזוכיזם (אפשר גם להיפך)". 'האסימון נפל לי' (יש עוד מישהו שעושה שימוש בביטוי הזה?) בהמתנה בשדה התעופה, לקראת החזרה הביתה כשפגשנו את משפחתם של החטופים - גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד. הנחיתה על קרקע המציאות היתה חדה.

המרתון הזה מתחיל שנה לפני, בלימסול (קפריסין), פגשה אותי אז אכזבה אישית. שעלת מטורפת, טילים מאיראן נורו בלילה (הסבב הראשון) ול "קינוח" מזג אויר חם, שגרם לי לזחול את חצי המסלול, מיואש, שלא לומר מיובש. אומנם הופגנה נחישות ראויה, אבל ציפיתי מעצמי להרבה יותר.

הבטחתי לעצמי אז, שבכל הטירוף, בכלל ההיבטים, אנסה לעשות תיקון, תוך שנצמד להנחיותיו של ארז אקסלרד (מאמן הקבוצה שלי) ועד כמה שניתן לא להחמיץ אימונים. כבר מעל עשור, שהריצה היא זו שמשמרת אותי מנטלית ומגדילה את החיוניות שלי בכלל מעגלי החיים. היעד שנבחר לתיקון היה מרתון וינה, אלי הצטרף שמואל (מרתון ראשון שלו) ויחד עם רעייתו איריס (שחגגו ביום המרתון עצמו 20 שנות נישואין), יצאנו למרתון "דבל דייט" וינה.


הקבוצה שלי "AXL ACTIVE" החליטה לעשות את מרתון ברטיסלבה המרוחקת כשעה נסיעה מוינה ומתקיים במקביל למרתון וינה. כך שמצאנו את עצמנו על אותה טיסה ולפחות עשינו תמונה קבוצתית עם נחיתתנו בוינה. מבטיח, שאת המרתון הבא, אעשה עם הקבוצה. הדיונים על היעד מתקיימים על "אש קטנה", השמועות מדברות על מלטה. נראה.


כמות הישראלים הייתה עצומה, בין השאר קבוצתי הקודמת "רצי המושבות" עם חברים יקרים (ואלופים) וקבוצת "MOVE" בהובלת חברתנו מיכל רג'ואן, שהוציאה קבוצה גדולה של אלופים. נצמדנו אליה ולרציה, שחלקם עשו חצי מרתון וחלקם את המלא. היינו ככ הרבה ישראלים, שהיו שאמרו שצריך לקרא למרתון - 'מרתון תל אביב'.

התנאים האישיים שלי היו בתמונת מראה הפוכה למרתון הקודם בלימסול. האכזבה האישית הפכה להזדמנות ומימוש שאיפה, הצלחתי לשמור על שגרת אימונים עם הקשבה מלאה "מקצה לקצה" לארז מאמני ומזג האוויר היה במתאם הפוך (אבל בריבוע) לחמסין של לימסול. עוד נדבר על זה.

דבר אחד נשמר מכל משמר - ואולי אף החמיר. טרוף המערכות בארץ היה בשלו וניכר היה כי כבר אין מדובר בסערה אלא בטורנדו מתמשך, שכבר התרגלנו ונרמלנו אותו כמו איזו מחלה כרונית, שאתה מבין שאין לה מרפא. הגעגוע למגפת הקורונה לא היה חזק יותר ונראה כמו שעמומון שאבד עליו הקלח. אומנם היינו מחוברים לגמרי לארץ, אבל עדיין ניתן היה להתנתק, מה גם שיכולת ההשפעה על מה שקורה הייתה מוגבלת.

השמועות על אוכל מצוין, משניצל וינאי עד שטרודל, היו כדרכן של שמועות מאוד נכונות. על הקולינריה קיבל אחריות שמואל והאיטלקית, שאכלנו בה ערב המרתון, עוד ידובר בה רבות. בכל מקרה, כל מקום שישבנו בו היה טעים ביותר, לא זול (בדומה לארץ), אבל שווה כל יורו. אין ספק לווינה יש את הסטייל שלה.

הייתה זו הפעם הראשונה שלי בוינה ואכן היא מה שמספרים עליה. הראש, היה כמובן במרתון והרצון שלי לבצע תיקון. כל התחזיות דיברו על אפס מעלות ורוחות שיתנו תחושה של מינוס 2 עד 5 ורפלסק ההדחקה עבד שעות נוספות. אינני זוכר, שאי פעם התאמנתי בקור שכשזה, כל שכן ביצוע מרתון. לא היה לי ברור כיצד הגוף שלי יקבל את זה, מה תהיה ההשפעה ואיך בכלל כל הדבר הזה יתרחש. עדיין, יש דבר אחד שאני כן שולט בו וזה הראש ובלסדר את המחשבות - כל השאר מבחינתי זה "רעש" ומכאן הצורך להיות מרוכז במשימה וביעד.

בסופו של יום, מרתון הוא קצה של אימונים רבים, שיש בהם שילוב פיזי ומנטלי, גם אם מתקיים חשש זה או אחר, עדיין חייבים לזכור, שהעיקר מאחורי, את הקושי האמיתי כבר עברתי והדילמה היחידה שלי הייתה מכנס קצר או ארוך - וכבר הבנתם שהלכתי על האקסטרים, שבא לידי ביטוי ב"מסדר המפקד" המסורתי של ערב לפני. אגב, בערכה המאוד מושקעת קיבלנו ים של צ'ופרים, אך אבוי - חולצת המרתון הייתה בצבע אדום (בוהק), ללא חולצות בצבעים אחרים. טוב, משהו היה חייב להיות פגום בארגון המושלם של האירוע.


טוב, אז התחזית לא אכזבה והקור היה חודר עד מקומות שכבר שכחתי שקיימים אצלי בגוף. הזכרתי לעצמי כל הזמן, שהגיע הרגע, אותו תיקון, ואין טעם לאכזב, בטח לא את עצמך. מעבר לזה, אתה לא היחיד שם. לבשתי את כל מה שצריך ועוד כמה דברים שידעתי שאפטר מהם בתחילת הזינוק. לפחות באזורי הרכבת התחתית, לא היה קר ממש, אלא בין לבין. ככל שהתקדמנו לקו הזינוק, ראינו יותר ויותר רצים,
קרונות הרכבת התמלאו ואי אפשר היה להחמיץ את הישראלים הרבים. במקביל הילה ואיריס, ע"פ התכנון, חישבו כיצד להגיע לנקודות בהן יחכו על מסלול הריצה. כזכור, קור כלבים וינאי, שמסתבר שמאז 1982, לא נמדד כאלה ביום המרתון.
הגענו לעמדות הזינוק איזה שעה וחצי לפני ועכשיו האתגר היה היכן ממתינים ומנסים לשרוד את הקור הלא הגיוני הזה, עד שיוזנק המרתון סביב השעה 09:00. למזלי, עם נוספים, מצאנו לובי של איזה בניין שהיווה מחסה ראוי עד שנזרקנו משם כ - 20 ד' לפני ההזנקה, אותם העברתי בקפיצות משולבות בריצה קלה והשתנה כמו כלב שמסמן את הטריטוריה שלו.

כשסוף סוף הוזנקנו, הגוף הצליח להתניע. כמובן שאחרי 2 ק"מ שאלתי את עצמי את השאלות המסורתיות של "למה אני צריך את זה?", "מה עבר לי בראש שנרשמתי"?. כמובן שהיו אלה שאלות בנאליות עד רטוריות, שמהוות חלק בלתי נפרד מכל מרוץ ובדגש על מרתון. שמרתי על קצב ראוי עד סביר. ויחד עם כ - 35 אלף רצים חרכתי את רחובות וינה. לקראת הק"מ ה-11 הייתי אמור לפגוש את הילה. לא ראיתי אותה והמשכתי. בדיעבד, היא הייתה שם, רק שהחמצנו אחד את השנייה. המדהים הוא, שעל בסיס חישוב הזמנים שלה, היא צילמה אותי, בלי לדעת. הנחתי כי ניפגש באמצע הדרך ואכן כך היה, משם אגב לקוחה התמונה שצילמה הילה שנפגשנו. לא ברור למי משנינו היה קר יותר.

המרוץ נמשך וכמה מאות מטרים לאחר המפגש היה מזלג של מי שאמור לסיים חצי מרתון (ימינה) ומי שאמור לסיים מרתון (שמאלה). להגיד לכם שלא הייתה דילמה, האמינות שלי תיפגע. אך אומר, שהיא לא נמשכה יותר מכמה שניות והצד השמאלי פגש אותי ואני אותו.

ה"קיר" לא איכזב ופגש אותי לקראת הק"מ ה-28, אנחנו כבר מכרים וותיקים ורקדנו 'וואלס וינאי' לתפארת. הדבר היחיד שהטריד אותי, אבל גם היווה איום, היה חשש שאם אפסיק לרוץ, לא אדע לאן ואיך לחזור למלון ואקפא מקור - כך שלא הותרתי לעמי שום ברירה אלא לחתור לקו הסיום אליו הגעתי לאחר 4:23 ש' מפרכות, אך מספקות ברמת 'על חלל' במתאם הפוך. מצאתי שם את הילה קפואה לא פחות ממני, תזכורת קלה לטוטאליות הבלתי מתפשרת שלה.
מרתון מספר 9 מאחורי וברכות ענקיות לשמואל, שבמרתון הראשון שלו עשה "SUB 4". מטורף.



הצלחנו איכשהו לדדות למלון (כמה מאות מטרים מקו הסיום) למקלחת הפשרה, שלא זוכר כמה זמן ביליתי שם. כמובן ששלחתי עדכונים לחצי עולם ועם הגעתי לארץ ניסחתי את הפוסט המסורתי.
..."והאדם הוא ילד הוא אדם, מתפתח עם הזמן. הארץ היא הבית שבארץ
שבנית עם הזמן. הנצח בוא הרגע הוא הנצח שהספקת עם הזמן"...
(שלום חנוך על פני האדמה)
ביצוע מרתון וינה 2025 (התשיעי שלי), 42.2 ק"מ, 4:23:35 ש', ממוצע של 6:15 ד'/ק"מ, דופק ממוצע של 141 פ'/ד', מקום 5659 כללי, 323 בקטגוריה (מתוך כ-35 אלף משתתפים).
אז מה היה לנו (סיכום ביניים עד גיבוש וכתיבת הבלוג המסורתי):
הכותרת: מזוכיזם בשרות האסקפיזם (אפשר במהופך).
טמפרטורה עגולה של "0" מעלות ב"תוספת" רוח.
אווירה מחשמלת, ארגון מעולה.
הילה אהובתי המופלאה (והטוטאלית), שקפאה עד העצם, ליוותה אותי וחיכתה לי בכל מיני נקודות, התמונה כאן מאמצע הדרך (21.1 ק"מ).
תודה והערכה לארז אקסלרד על האימון וההכנה הפיזית והמנטלית - באופן אישי, פרטני ומחבק.
קל זה לא היה, אבל כעוצמת הכאב, הסיפוק בהתאם.
היו איתנו על הטיסה חזרה משפחתם של החטופים - גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד. מרגש, עצוב, מתסכל. חזרה למציאות חיינו. האסקפיזם הסתיים רשמית.

כפי שפתחתי את הבלוג היה זה "אסקפיזם בשרות המזוכיזם (אפשר גם להפך)" שהוא חלק בלתי נפרד ממני וכמה אני בר מזל שאני יכול, מלווה ע"י אהובתי בשריטה המופלאה שלי. לא נותר לי עתה אלא להביט לאתגר המקצועי שעומד בפני ולוודא ששם אני עושה תוצאה מצוינת, לא פחות. 




מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע


כתיבה: דרור בנדלר
צילום ועריכה: הילה בנדלר



יום שישי, 26 באפריל 2024

מרתון של מחשבות, פרק ח' ביומן מסע

 

מרתון של מחשבות, פרק ח' ביומן מסע


..."זה לא שנהיה לי יותר טוב, זה לא שנהייתי כוכב.
 למדתי לחיות עם עצמי וזה הדבר הכי קשה בעולם.
למדתי לחיות עם עצמי ולא לנסות להיות מישהו אחר"....

(דודי בר דוד, מישהו אחר)


יש את התמונות האלה שיודעות לספר את הסיפור, או לפחות את חלקו הארי - זו אחת מהן. טבען של תמונות להיות ממוסגרות, בזיכרון החוויתי שלנו, הרבה מעבר למילים. אם הייתי מנסה לביים ולהנדס אותה לכדי קומפוזיציה 
ספק הייתי מגיע לאותה תוצאה שהגיע הצלם האלמוני שעמד על קו הסיום של מרתון לימסול (קפריסין), המרתון השמיני שלי, רחוק חמש שנים מהמרתון השביעי, אותו מרתון ששברתי בו את השיא האישי, "SUB 4". מניח שאם תשרדו את הבלוג תבינו מדוע התמונה מספרת (כמעט) את כל הסיפור.

המרתון הזה, כמו כל מרתון שעשיתי יזכה לתיוג משלו - בכל מקרה, יהיה קל מאוד לשלוף אותו מתאי הזיכרון שלי לאור היותו אחר ושונה מאוד משאר המרתונים שעשיתי. זה לא המרתון עצמו, אלא השנים שלפני ובעיקר התקופה שאנחנו כולנו חווים לכדי פרק היסטורי שייקח הרבה מאוד שנים לעיכול והפקת תובנות. יש להניח שמעבר אלינו, הדורות הרבים אחרינו יעסקו, ינתחו וינסו לספר את הסיפור, שאנחנו עדיין לא ממש יודעים או יכולים לספר.

דבר אחד בוודאות עשה המרתון הזה, הוא החזיר אותי למקלדת והכריח אותי כמיטב המסורת של "היום שאחרי המרתון" לייצר עוד בלוג, מסורת שהתחלתי בה ומאוד משתדל לשמר (עד כה בהצלחה יתרה). האמת, התגעגעתי אבל אתם יודעים הכול עניין של סדרי עדיפויות ופניות של זמן ומנטליות בתוך מערבולות ואינטנסיביות החיים.

מאז המרתון האחרון האינטנסיביות רק התגברה, זוכרים שהייתה לנו מגפה שקראנו לה קורונה?... הספקתי לעבור לגור דרום, לחזור למרכז-צפון ובין לבין הצלחתי לשמר את כושר הריצה, אך ללא יכולת באמת להירתם לדבר הזה שקוראים לו מרתון. לפחות ממני מרתון דורש רצף אימונים, ראש מוכוון משימה ולייצר מלאות בין שאר העיסוקים, שרובם ככולם תובעניים ודרושים אנרגיות מכל הסוגים.

ועדיין התגעגעתי לדבר הזה ומצאתי את עצמי אחרי חצי מרתון ברלין, נרשם למרתון פריז (כן, ההוא שעשיתי לרגל יובל להיוסדי, הלא הוא מרתון מס' 6). זהו, מרגע שנרשמתי ויש מועד הכול נגזר משם, מהכנה מנטלית, דרך אימונים, כן, גם כרטיסי טיסה ופוסט בפייסבוק, שמעדכן על ההרשמה, שגרף ליקים שאני מאוד מחבב.

כל זאת עד אותו יום היסטורי בשבת השחורה של ה-7 אוק' 2023 בשעות הבוקר, אותו יום בלתי נתפש שתפס אותי 3.5 ק"מ מסיום האימון - ומשם, כן משם - זה כבר התגלגל לכדי כאוס מתמשך, פרק היסטורי בתולדות, שעוד ידובר בו. האופטימי שבי או המדחיק שאני (בחר את התשובה הנכונה) הביאו אותי להמשיך באימונים, אבל הראש והלב שפחות ממושמעים, עשו את שלהם, מנגנוני ההדחקה שלהם נשחקו כבר מזמן. 

המשכתי להתאמן עם קבוצת הריצה החדשה שלי "EXL - ACIVE" בהובלת ארז אקסלרד, שממש ליווה אותי בכל צעד וצעד ועדיין איכשהו בעיני רוחי חשבתי שכל התסבוכת הלאומית הבלתי נתפשת הזו תסתיים מהר, אך כידוע כל יום שעבר הגדיל אצלי את הספק באם אוכל להתמיד. בנוסף המצפון, שאותת לי שלא בטוח שזה הזמן הנכון בכלל ההיבטים ואולי כדאי שאוותר. הבעיה שוויתור בעיני הוא סוג של כניעה וכניעה היא לא משהו שבא לי בקלות, או יותר נכון - לא בא.

פתאום שמתי לב, שהמועד של מרתון פריז נפל במועד לא משהו (שבוע אחרון של הרמצ'אן) ולאחר התלבטות ביטלנו את כרטיסי הטיסה ובעצת ארז נרשמתי למרתון מתאים, קרוב יותר, בלימסול כי באמת לא רציתי "לזרוק" את כל האימונים לפח.

ביני לבין עצמי הרגשתי שהגוף לא ממש זורם, שעות השינה פחתו. מנטלית קיוויתי שיהיה בסדר למרות הקושי. כדי להפוך את ההכנות ליותר מורכבות נתפס לי הגב כמו שלא קרה לי בעבר, זה מנע ממני לעשות את הריצה המסכמת, במקביל חטפתי קירור מהסרטים והתחלתי להשתעל ברמת הזיה. בנוסף, מורכבות ועמימות בתחום המקצועי, שרק הורידו לי. עדיין בתוך תוכי קיוויתי לאיזה נס, כי כבר הבנתם שוויתור זה כניעה וכניעה כזכור זה לא בשבילי.

ארז, מאמני, כל הזמן עודד אותי "יש לך את זה ברגליים, הכול אצלך בראש" אבל ביני לבין עצמי התחלתי לאבד את הביטחון העצמי והמצב רק החמיר. בכל מקרה כרטיסי טיסה כבר היו, בייביסיטר לילדים תואמה ויחד עם הילה אמרנו יאללה, ננקה את הראש כמה ימים וניתן את מה שיש. 

טיסה קצרה, ים של ישראלים שאי אפשר להחמיץ ומלון שנמצא על קו הזינוק שהוא גם קו הסיום. אווירה טובה, מרוץ מאוד קטן, בטח ביחס לארץ ואין מה להשוות למרתונים הגדולים באירופה. יש לומר ביושר שמבחינה ארגונית היה באמת טוב מאוד, כך שתירוצים מהאזור הזה לא היו.

הדבר היחיד שסימנתי לעצמי זה שארוץ בקצב שהגוף ירשה לי, בלי להשתולל - זה לא הזמן לחשוב או לנסות בכלל לדבר על שיא. פשוט לרוץ, לישון לילה ולחזור לארץ. אז, לילה לפני מאות טילים נורו לישראל, אגב זה לא הפריע מנוחתי לעומת הילה, שהחליטה לנהל את ההגנה האווירית על ישראל מהלובי במלון (בינינו, עשתה עבודה מעולה).

התייצבתי על קו הזינוק ואכן התחלתי בקצב קל, רק שבתוספת כל מה שיכול להרוס נוסף גם מזג אויר חם שרחוק מלהתאים למרתון (סביב 24 מעולות). ניסים לא קרו ולאחר שהגעתי ל-15 ק"מ סיכמתי עם עצמי כי אסיים את הריצה שאגיע לפתח המלון (סביב 20 ק"מ) ואסיים את ההרפתקה הבלתי אפשרית הזו (לפחות אז היא נראתה כזו). 

רק שההחלטה הזו (שלא הייתה לי קלה, זוכרים כניעה?) מצאה את הילה עומדת בפתח כשהיא לא מאפשרת לי להיכנס "אתה חייב לסיים, אפילו בהליכה - אל תישבר לי עכשיו". בנוסף, דחפה לי לפה גלולת נורופן ואיחלה לי בהצלחה. רק אלוהים (ואני) יודעים למה המשכתי - הסרטון לפניכם לדיראון עולם. 




מפה ואילך אין לי אלא להגדיר את המרתון הזה כ"מרתון הנחישות", כך תייגתי אותו אצלי בראש. לשמחתי היו הרבה יותר איטיים ממני ואפילו עם חלק ניהלתי שיחות הזויות, שבאחת מהן הבנתי שאחרי שש שעות סוגרים את המסלול. כך שניהלתי ריצה לפרקים משולבת בהליכה. ברגע שהבנתי כי תוצאה סבירה לא תהיה כאן, אלא תיוג מיוחד של נחישות ואי-כניעה, ראיתי לנגד עיני רק סימון של עוד כיבוש של יעד ודמיניתי איך אני יושב מול המקלדת וכותב את הבלוג הזה שלפניכם.

העובדה כי מדובר במרתון מס' 8 שלי שהוא המספר שלי (למה המספר שלי? שווה בלוג נפרד) - היה בזה סוג של שאיפה שדווקא המרתון הזה יהיה בדמותי ואולי להגיע אל עצמי בסוג של סגירת מעגל כלשהו. כפי שאתם מבינים זמן לשיחות עם עצמי לא חסר לי. 

למרות שהקפדתי לשתות והרבה - בדיעבד, הבנתי כי ממש התייבשתי והגעתי לקו הסיום לא הייתה דבר מובן מאליו בתנאים והסיטואציה.

בחזרה לתמונה שפותחת את הבלוג - הילה שחיכתה יותר מ- 5 שעות עושה איתי את המטרים האחרונים כאשר ברקע דגל הרשות הפלסטינית, יש בזה משהו סוריאליסטי, שלפחות מהזווית שלי מספר את הסיפור. זהו המרתון האיטי ביותר שלי אבל בשבילי הוא ניצחון שלא הייתי מגיע אליו ללא הילה שלא נתנה לי לעצור ולהיכנס למלון וגרמה לי להאמין שזה אפשרי. במחשבה שנייה, אולי זה הסיפור האמיתי של המרתון הזה.

לא שזה חדש - תהיו עצמכם, מי שאתם בלי להתפשר ותקבעו את הדרך בה תלכו, רק אל תחמיצו עצה טובה, מילת חיזוק ודעה של מי שאוהב אותכם. ככל הנראה רק תהיו טובים יותר, בטח בעיני עצמכם ואין חשוב מכך עבורכם, גם המחיר שתשלמו על כך, יהיה שווה הרבה יותר מכל חרטה שלא פעלתם ע"פ אמונתכם והערכים שחשובים לכם.


מרתון של מחשבות, פרק ח' ביומן מסע


כתיבה: דרור בנדלר
צילום סרטון ועריכה: הילה בנדלר












יום שבת, 24 בספטמבר 2022

פרידה שהיא גם תודה והוקרה

 

                                                    

פרידה שהיא גם תודה והוקרה - משהו לשנה החדשה

כמה אנשים אתם מכירים ואתם יכולים לומר עליהם שהם הגשימו עבורכם חלום?

זהו בלוג-פוסט על מי שהיה עד לפני כמה ימים מאמן הריצה שלי, יוסף גזאצ'ו. 

יש לי נטייה להיות סוליסט, את זה אתם מכירים, ולכן את רוב אימוני הריצה שלי עשיתי לבד (ועם כל הטעויות האפשריות). בסופו של יום שוכנעתי, וקל זה לא היה, להצטרף לקבוצת הריצה "גזצ'או GRC מועדון ריצה".

בשיחת ההיכרות עם גזאצ'ו אמרתי לו: "אני בידיים שלך, אני רוצה לעשות מרתון בפחות מ-4 שעות". ואכן כך היה. כעבור שנה (2018) שברתי את כל השיאים האישים בכל המרחקים (10, 21.1, 42.2) ואם לא היה ברור, אז אחרי 6 מרתונים, שבהם לא הצלחתי לממש את היעד "SUB 4", הצלחנו ובגדול (אתה ואני ביחד).
זה היה מסע לחיים של למידה, התמסרות, חריקת שיניים ועבודה קשה. לא, לא אסתיר את הסיפוק העצום שיש בהעמדת יעד מאתגר לעצמך ועמידה בו

בזכותו של גזאצ'ו, אחרי שנים של אכזבות, הצלחתי באותו חצי מרתון תל-אביב (2018) לנצח ולהכריע את האריה (מי שמכיר מכיר),  - הביא אותי להיות מנצח אמיתי, לא רק בעיני אחרים - אלא בעיקר בעיני עצמי. אגב התמונה שכאן, היא רגע אחרי.

עם הזמן, גם המועדון והאנשים שבו נכנסו לי ללב. נהניתי להיות בין עורכי דף הפייסבוק ולהצטרף למסע חד פעמי לטיול ריצה באתיופיה בהובלת גזאצ'ו. על הטיול כתבתי כאן בעבר "אתיופיה - יומן מסע" (זמין לקריאה בבלוג).

בימים אלה דרכנו נפרדות ולא מרצון, אלא בעיקר מאילוצים, שהם דרכם של החיים. גזאצ'ו ימשיך לעשות חיל באימון טובי הרצים בארץ, עם הישגים שלא ידענו בעבר, ואילו אני אמצא דרכי במקום אחר.

נכון, בטח עוד ניפגש במירוצים ומידי פעם על מסלול האימונים - זה כמובן יהיה מלווה בחיבוק ובחיוך הענק המפורסם שלך גזאצ'ו, אותו חיוך שגרם לי להגביר את הקצב כל פעם מחדש, לשבור מחסום נוסף ו'תקרת זכוכית' שקופה.

גזאצ'ו,


השיעור, שהענקת לי בשנים האחרונות, היה משהו שאקח עימי כצידה להמשך החיים. היה זה שיעור על התמדה, אמונה בדרך, מלווה בצניעות ואנושיות שכמעט פסה מהעולם, אבל לא ממך.

על עשייה מהלב עם נתינה במקומות רבים ומורכבים, שצניעותך לא מאפשרת לי לפרטה כאן.

אתה מהווה השראה והיא תישאר עימי תמיד.

תודה על הכל, אוהב אותך ומאחל לך שתמשיך להגשים חלומות לנוספים, אבל גם תדע להגשים את החלומות שלך ועבורך.

פרידה שהיא גם תודה והוקרה, משהו לשנה החדשה

כתיבה: דרור בנדלר
צילום: הילה בנדלר
עריכה: הילה בנדלר




יום חמישי, 9 במאי 2019

מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע



מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע









...הכל עובד כמו שצריך, אבל עדיין במרתון כמו מרתון, הוא מתחיל סביב הק"מ ה - 30. עד עכשיו שמרתי על קצב, שמוביל אותי למטרה שהגדרתי והיא "SUB4" (לעשות מרתון בפחות מ-4 שעות). אני ממשיך לעשות בדיוק את מה שתכננתי ואפילו טוב מכך וזה מה שמטריד אותי. ככה זה במרתון, אם אתה מתחיל חזק מידי וזה גדול על מידותיך - אתה תקרוס בדיוק שם, במה שמכונה "הקיר", אותם 12 ק"מ אחרונים שהגוף אינו עומד במעמסה. אבל אני עדיין בשלי...


כל ההכנות הפיזיות והמנטליות מתנקזות לאותן 4 שעות. למי שלא מכיר, מרתון זה רק הקצה של פרויקט אישי, שנבנה בעמל רב מזה כשנה. המרתון הזה התחיל בדיוק כשסיימתי את מרתון פריז, אי שם באפריל 2018. מאז עברתי כ - 3000 ק"מ מצטברים של אימונים (לפנות בוקר, בכל תנאי מזג האויר, בחום, בגשם), מרוצי הכנה, ובעיקר הכנה מנטלית והבנה לעומק את עולם הריצה. מרתון ללא הכנה מנטלית זה כמו מרתון ללא אימונים, אין מדובר בעוד ריצה, זה הרבה יותר מכך. היכולת הפיזית שזורה ביכולת המנטלית ויחד הם בונים את המסוגלות לביצוע מרתון.

המסע הזה מתחיל עם סיום מרתון פריז, המרתון ה-6 שלי. נכשלתי שם שוב, כמו בפעמים הקודמות, ולא עמדתי במטרת ה "SUB4". כל מרתון והסיבה שלו או התירוץ לכשלון. מניח שיש כאלה שלא יבינו על מה אני מדבר, ורק עצם העובדה, שאני בכלל עושה מרתון, היא ההצלחה וכל השאר בונוס - אבל לא כך אצלי. ברגע שהיעד, שנקבע באופן שרירותי, הוגדר, אני מסמן את האתגר וכל השאר, נגזרת לאותה מטרה. גם ברור לי לגמרי,שברגע שהיעד יושג, יקבע יעד אחר, מאתגר יותר. זהו משחק של "חתול ועכבר", "ראש וזנב", שכניראה לא יסתיים לעולם. זה קשור באישיות שלי לחפש כל פעם פסגה נוספת, אחרת, ואני חי עם זה כבר יותר מ-51 שנים. זה לא הזמן להשתנות ויותר מכך, אין לי שום כוונה לעשות כן.


קיבלנו המלצות חמות על מרתון המבורג ולאחר התלבטות בין מרתון וינה קבענו את היעד ומשקבענו את היעד והתאריך, הספירה לאחור החלה. מנקודה זו התכנון, האימונים, המרוצים לפני, התזונה - כל אלו אמורים לשרת את מימוש האתגר והמטרה. כאן נכנסת לתמונה קבוצת ריצה (GRC) אליה הצטרפתי לפני קצת יותר משנה בהובלת יוסף גזאצ'ו. המוטו היה ברור: אני שם את עצמי בידיו האמונות של גזאצ'ו עם משמעת, התמדה ונחישות. הפעם אני נותן לבעל מקצוע ואישיות נדירה להוביל אותי. שאני אומר אישיות נדירה, אני מתכוון לכל מילה, ויום אחד אפרט על כך בבלוג נפרד.



התוצאות לא איחרו לבוא, ובגדול! שברתי שיאים אישיים במירוץ אור יהודה ל-10 ק"מ וחצי מרתון טבריה 21 ק"מ, כאשר בשני מרוצים אלה איסי שלומוף שימש עבורי כ"פייסר" (מכתיב קצב ריצה). מיד לאחר מכן שברתי (שוב!) את השיא שלי בחצי מרתון תל אביב ולראשונה בהיסטוריה גברתי על ה"אריה" שפירגן ובגדול (התיעוד הצילומי ישאר עימי ברשותכם). בסוף מרוץ זה המתין לי גזאצ'ו, ושנינו ידענו שאנחנו בכיוון, אבל יש עדיין עבודה. כזכור לכולנו, מדובר במרוצי הכנה "בדרך אל" ולא המטרה עצמה.

לדרך היו שותפים רבים ובהם אנשי קבוצת GRC, שעם חלקם יצא לי לעשות מסע באתיופיה בהובלת גזאצ'ו, אלי בן ניר, שליווה אותי באימונים, איסי שלומוף, שהסביר הדריך, עודד והיווה השראה וכמובן דורון שמיר, שכבר יותר משנתיים מהווה מקור ידע, הקניית יכולות והשראה של ספורטאי על. בצד הטיפולי הפיזי, אייל גביש תחזק אותי בטיפולי פיזיוטרפיה לא קלים (בלשון המעטה) וטיפל בגופי, שעבר מעמסה, שלא היה רגיל לה.
אבל (וזה אבל גדול) הילה שלי, הייתה שם איתי לאורך כל הדרך.
היא השותפה המנטלית לאימונים. נתנה לי את הכוח. תמיד דאגה כי אשן מספיק ואעמוד בשאר המחויבויות, גם שהיה קשה. הייתה נוכחת פיזית ומנטלית במסע הגדול הזה, ובקצה של כל מרוץ. ואין כמו לרוץ שאתה יודע, שהיא תהיה שם בקו הגמר.



כל סידורי הנסיעה כללו כמובן את רוני שלנו (זוכרים שלפני שנה היא הייתה איתנו בפריז?) אך לקראת מועד הנסיעה, ולאחר התלבטות לא קלה, "הפקדנו" את הגברת בידיה של "דודה רוית" (רובכם, בטח קראתם את הפוסט הקורע של הילה בנושא). המהלך, שלווה בחששות, שכן זו הפעם הראשונה שנשאיר אותה כמעט שבוע בלעדינו, עבר משולם, הרבה בזכות רוית המדהימה שטיפלה ברוני במסירות מדהימה ואפשרה לנו שקט נפשי, להיות מרוכזים במימוש המטרה וגם להנות מהנסיעה. יש לנו תחושה, שרוני כל כך נהנתה, שהיא מחכה שנטוס לעוד איזה מרתון בחו"ל, רק כדי שתוכל להנות מרוית עוד קצת. 




בגרמניה כמו בגרמניה, הכל מסודר ומתוקתק. אנשים ברובם לא הכי חמים, אבל יעילים ומסודרים. הגענו שלושה ימים לפני המירוץ, טיילנו קצת, תוך שאני מקפיד לא ללכת הרבה. סוף סוף הרשיתי לעצמי פחמימות, אחרי שבחצי שבוע הראשון, עשיתי לראשונה דילול משמעותי (ואני הרי מכור לפחמימות). גילינו המבורג יפה, תוססת. מימשנו את כל ההמלצות למסעדות ושאר אטרקציות של גור מוצאפי, לרבות האיטלקייה המושלמת בה העמסנו פחמימות בערב המסורתי שלפני הריצה. גוגל עזר לנו לנווט, המלון היה מושלם. עשינו סלפי וחצי (אחרת איך ידעו שהיינו כאן?) נותר רק לרוץ. ביומיים שנותרו, כדי לשמור על הגוף חם, עוד עשיתי שתי ריצות של איזה 4 ק"מ, בפארק שהיה ממוקם 100 מ' מהמלון, כאילו בהזמנה. זהו, תמו ההכנות ל"טקס". 


הילה מתעוררת שעתיים לפני התכנון "אני מתרגשת", היא אומרת ואני רק רוצה לישון עוד קצת, שהרי הולך להיות כאן יום קשה. ההתרגשות שלי לא באמת מאפשרת לי להירדם ואני מתארגן ועושה עם הילה מודלים איפה תחכה לי לאורך המסלול (תאמינו לי, לא היה מבייש מודל של סיירת מטכ"ל). רן יונס, מצטרף אלינו, גם הוא בהמבורג עם בנו עמית, בא לעשות הכנה למרתון אינדברו.

לובש את הבגדים שהכנתי במיוחד לריצה, אלה בגדים על טהרת צבעי הכחול לבן ונעליים חדשות, שהתחלתי לרוץ עימם 6 שבועות לפני כן. הולכים לאכול ארוחת בוקר בקטנה (לחמנייה עם דבש + אספרסו ארוך) ולארגן תיק להילה. אני כבר כל כולי בתוך המרתון, מוודא שכל מה שצריך להיות עלי נמצא ואנחנו יוצאים לכיוון ההזנקה תוך ריצה קלה לחימום. מתחרים רבים סביבנו בשקט וסדר מופתי. 

עשרות אלפי רצים, אך הסדר כמו בבית מרקחת. גרמנים. זהו, אני כבר לבד, מחכה להזנקה. יודע, שהילה אמורה לחכות לי ממש בהתחלה, כדי שאזרוק לה את את מעיל הרוח, שמגן עלי מפני הטיפוף הקל. דקות אחרונות לפני ההזנקה, מוודא שהמוזיקה עובדת, הג'לים וכדורי המלח במקום. פושט את המעיל ומכנס את כולו לכף ידי השמאלית. זהו, הזנקה (בדיוק בזמן, אלא מה)!


מאתר את הילה בחצי ק"מ הראשון, מנפנף, היא מצלמת ואני זורק לה את המעיל. המרתון באמת התחיל. כל אימוני השנה האחרונה מאז מרתון פריז מתכנסים לשעות הקרובות. אני כל הזמן מדבר לעצמי להיות ממושמע, להקפיד על הקצב ומוודא שהשעון מראה לי רק את קצב הריצה (ולא את המרחק). בדרך יהיו שלטים עם המרחק, כך שאני לא מודאג לגבי ספירת הקילומטרים ומיקומי. אני יודע שיש כמה ,שעוקבים אחרי התקדמותי באפליקציה, אלה אותם חברים שערב לפני שלחו, ריגשו ואיחלו הצלחה ואמונה ביכולת שלי הפעם לעשות את זה, לעשות SUB 4.


הקצב שלי ב 10 ק"מ הראשונים איטי יחסית, אך לפי התכנון. יש טפטוף קל והמסלול רטוב, אך אני מרגיש בסדר גמור. מגלה ששכחתי לקשור את השרוך במכנסיי ומידי פעם הם מחליקים באיטיות למטה, שכן יש ג'לים בכיסים. אני חייב לשרוך אותם תוך כדי ריצה וזה עובר חלק. מכריח את עצמי לקחת כוס מים בתחנות וללגום, לא משהו שקל לעשות תוך כדי ריצה. דווקא אצלנו בארץ משקיעים ונהוג לחלק בקבוקים, שהרבה יותר קל לקחת ולשתות תוך כדי. אני בונה על התכנון לפיו הילה תהיה עם בקבוק מים מלא סביב הק"מ ה-16 ואצליח לקחת אותו איתי. מזג האויר קריר ולכן יודע, שלא אזדקק להרבה מים, עם זאת - אסור לטעות, חייבים לשתות והרבה.


מרגיש מפוקס, שומר על קצב ויודע שהדרך ארוכה. המחשבות והמוזיקה עושים את שלהם והאזניות החדשות, שקניתי זה לא מכבר (כפתורים ללא חוטים), הכי טובות שהיו לי. מוודא שמידי 7 ק"מ אני לוקח ג'ל אנרגיה ומידי שעה, כדור מלח. לקחתי ג'ל וכדור מלח נוספים על כל צרה, וכצפוי אחד מכדורי המלח נופל ונעלם, אך כאמור - יש לי נוסף ואינני מודאג. בינתיים הכל זורם ע"פ תכנון. אין ספק שהניסיון עושה את שלו, פיזית ומטלית.



בק"מ ה - 14, בדיוק שיוצא ממנהרה, מזהה את הילה, צועק, מנפנף והיא מצלמת. אני רואה שהיא די רטובה ואני יודע, שבזמן שאני אקיף עכשיו את האגם, משהו כמו 2 ק"מ, היא תעבור לצידו השני של הכביש ואז אני אמור לקחת ממנה את המים, בדיוק כפי שביצענו במודל אתמול. ואכן, אנחנו מצליחים לעשות את זה ויש כאן את התמונה ממש שנייה לפני. איזה יופי. אני אוסף את בקבוק המים ושותה כמעט את כולו. מציע לרץ אלמוני שלצידי את שארית המים (כנהוג במירוצים בארץ), הוא עושה לי פרצוף "גרמני" של "מה באמשל'ך אתה רוצה" ואני ממשיך בשלי.


אני בקצב מהיר מהתכנון, אבל מוודא שאני לא "קופץ מעל הפופיק". בד"כ על פתיחה מהירה במרתון אתה מייד משלם ובמזומן ו"הקיר" המפורסם יהפוך לחומה, שבמשחקי הכס יהיו גאים בה. עברתי כבר חצי דרך. אני אומר לעצמי, שעוד איזה 10 ק"מ, אפגוש במרתון האמיתי. מידי פעם, כדי להעביר את הזמן, אני מחליק ידיים לילדים, שמעודדים בצידי הדרך. חמודים. השעון בשלו, רוטט מידי ק"מ, אני מביט לכיוונו ומוודא שאני מצליח לשמור על קצב קבוע סביב 5:35 לק"מ. משתדל להסיט את המחשבות לכל כיוון אפשרי, למעט המחשבות על הקושי הפיזי, את זה אני לא מאפשר לעצמי.


כל פעם מסמן לעצמי יעד ביניים חדש. "הנה 20 ק"מ" (מספר עגול), "עכשיו עברתי חצי מרתון, אז יאללה נשאר רק חצי". הכל כאן "חוקי", גם אם אתה "עובד על עצמך" ו"מעגל פינות". הגעתי לק"מ ה - 32, ו"הקיר" המפורסם ממאן להופיע. לאן הוא נעלם?. כאן, בנקודה הזו, אני מבין שזה היום שלי.
מה זה בשבילי 10 ק"מ? בקושי אימון עלוב. אני מגביר קצב, אף אחד לא יעצור אותי, לא עכשיו, לא בכלל. אני עובר וחולף על רצים ש"תקועים בקיר", אך אני בשלי, רענן, חזק ובעיקר נחוש. אני מבין שאם אני לא עושה טעויות זו הדרך הנכונה לממש את האתגר, להשיג את המטרה.


מרחוק אני כבר מזהה את המגדל של המבורג, המגדל של קו הסיום ויש לי עוד כוח ברגליים. האוזניות שווקות חיים (כצפוי, הסוללה לא החזיקה מעמד) וזה מאפשר לי לספוג את עידודי הקהל, שמכניסים אותי לאופריה מטורפת. אני מוציא את הג'ל הנוסף שהבאתי ונותן לעצמי עוד "בוסט" לסוף. פתאום, ק"מ מהסוף, אני רואה את הילה, שצועקת, רצה ומצלמת ולידה, בחור צעיר,שמצלם אותי, מה שהתברר כי מדובר בגיוס "אד-הוק" של הילה למשימה. היא רצה איתי איזה 100 מ' ואני כבר נותן את כל מה שנשאר, מתקדם לקו הסיום ועוצר את השעון על 3:54:13, תוך ניפוץ השיא בכ-13 ד' וכמובן "SUB4". וואו. אני מרים ידיים לקהל, כאילו לפחות יש כאן מדליית זהב אולימפית, מגיע לי לא ?.


מתחיל לדדות בצעדים קטנים לעבר נערה, שעונדת את המדליה על צווארי ומשם אל דוכן בירה ומתחיל לחפש את הילה בנקודה עליה סיכמנו מראש. הילה מצליחה לחבור אלי ומתעדת את הניצחון שלי, שלה, שלנו.







חוזרים למלון ושוקע באמבטיה (קצת פינוק). אחרי זה, הולכים להחזיר קצת קלוריות, שנשרפו להן. האלופה שלי גם היא עייפה פיזית ומנטלית מהיום הזה. ביום האחרון עוד הספקנו קצת לטייל וללכת הרבה (במקום ריצת שחרור). בחזור, פספסנו בשדה התעופה מינכן את הקונקשין לארץ (ברור לכם שלא באשמת שני היקים, שלפניכם) ו"בצר לנו" נשארנו לילה במלון הילטון על חשבון אל על (חיים קשים, אך התמודדנו). צחוק, צחוק, לא היה לנו חשק להיתקע בגרמניה בערב יום השואה. הספקנו עוד לבצע גיחה קצרה למרכז מינכן, לבלות קצת ולמחרת בבוקר המראנו בחזרה לארץ, שם כבר קיבלו את פנינו לפחות כאילו חזרנו משדה הקרב.


וכמובן, רוני שלנו,שאמנם רצה אל זרועותינו, אך הייתה בסוג של "הלם קרב" (שצפיתי), שהתפוגג לו כעבור כמה שעות. כל השבוע ביקשה שאמא ואבא יביאו לה ארטיק - ביקש
ה וקיבלה. ברור!.







מה היעד הבא? - עדיין לא החלטתי, שכן יש לי פרוייקט די מורכב, שמתחיל בעוד כחצי שנה, ושם אני חייב להיות הכי טוב. הכי.


מרתון של מחשבות, פרק ז' ביומן מסע


כתיבה: דרור בנדלר
צילום: הילה בנדלר
עריכה: הילה בנדלר

9 מאי 2019



יום שבת, 22 בדצמבר 2018

אתיופיה - יומן מסע








כבר כמעט יותר מחודש עבר מאז שחזרתי מאתיופיה, מחוויה בלתי נשכחת. אני לא ממש יודע איך להתחיל את הסיפור. נראה לי שאני אתחיל כרונולוגית ומשם אתקדם.

לפני משהו כמו יותר מחצי שנה, באימון המסכם של קבוצת הריצה שלי, מול הים על המרינה בהרצליה, מאמן הקבוצה, יוסף גזאצ'ו זרק לאוויר העולם את הרצון שלו לקחת קבוצה לאתיופיה ל"מחנה", שיכיל שילוב של אימוני ריצה, טיול ובכלל חוויה אתיופית (לכל מי של מכיר את יוסף גזאצ'ו, אזי מדובר באחד מהאטלטים היותר מוכשרים שהיו לנו כאן בארץ, כאן לא אאריך כיוון, שצניעותו, היא ממעלותיו).

האמת, זה נשמע לי ממש מעניין, אבל לא הייתי בטוח מה תהיה רמת ההיענות ועד כמה באמת נצליח להתארגן לזה. הילה (כמה לא מפתיע...) חשבה שזה בדיוק בשבילי ולא הרפתה עד שהכרזתי על הצטרפותי. אז לפני שנגיע לסוף, עינכם הקוראות - אנחנו כבר אחרי, עם חוויה מטורפת.

לצערי, לא אוכל להראות לכם את כל התמונות, אבל את חלקן כן, וכך, אצליח אולי דרך השילוב בין הכתיבה ומקצת התמונות, להעביר ולשתף אתכם בחוייה.

הקבוצה בסופו של דבר מנתה את המאמן והוגה הרעיון - יוסף גזאצ'ו, אליו הצטרפו שלי, לילי, חגית, מיקי, ריקי וניר. האמת, אף פעם לא יצאתי לחו"ל בקבוצה, לבטח לא שילוב של אימונים וטיול. אני אסכם כבר כעת את השורה התחתונה - הקבוצה והמרקם האנושי שהתגבש, היו הגורמים המרכזיים לכייף ולהצלחה של כל זה.

לפני הנסיעה עשיתי ארבעה חיסונים. אחד מהם, קדחת צהובה, חובה ובכל מקרה הצטיידתי גם בכדורים לגובה.
כידוע, אתיופיה ברובה המכריע גבוהה מאוד, והאוויר בה דליל. זו הסיבה העיקרית לכך שאתלטים רבים מתאמנים לאורך זמן ובכך משפרים משמעותית את יכולת הסיבולת שלהם שכן, ככל שעולים בגובה, אחוזי החמצן באוויר יורדים וכך ניתן לפתח יכולת של סיבולת לב-ריאה. 


בכלל, אתיופיה ארץ של מסורת אצנים, שראשיתה מתחילה באלוף האוליפי למרתון פעמיים, אבאה בקילה וכמובן הילה-גבריסילאסי האגדי, שזכיתי לפגושו ביום האחרון של הטיול בכפר האימונים "YAYA" (לאלה שאינם בקיאים מיהו, הרי מדובר בסוג של מארדונה בעולם הריצות הארכות).


הילה-גבריסילי ואני

אימוני הבוקר מידי יום לא היו פשוטים, לקח לנו קצת זמן להתרגל לאוויר הדליל. לא פעם עשינו אימון בגובה של 3 ק"מ וזה, ממש לא קל. מצד אחד, ראינו מסביבנו מתאמנים חובבים רבים (כמונו) ומצד שני ילדים, שעושים את דרכם לביה"ס בריצה בריצה, כאשר הספרים מוחזקים מתחת לבית השחי. באחד האימונים, רצנו בעלייה מטורפת בעוד הילדים רצים מולנו בירידה, כשחיוך גדול מרוח על פניהם והם מנופפים לנו לשלום. 

אתיופיה מדהימה ביופיה. ברובה המכריע ירוקה, מלאת מים (מקורות נהר הנילוס), טבעית, בתולית.
לרוץ מידי יום בנופים ולאחר מכן לטייל, היה פשוט מושלם. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעוני הקיים, לבטח בכפרים ובפרברים. אמנם התכוננו מבעוד מועד והבאנו עימנו את כל בגדי ספורט (שכבר לא היינו צריכים), ממתקים ועוד - אבל הייתה זו רק טיפה בים. בכל מקרה, נפרדתי בכיף גדול מאיזה 20 חולצות דריי-פיט, מכל המירוצים שנרשמתי אליהם, ושכבר לא עשיתי בהן שימוש, ופניתי כמובן מקום בארון שלי לחולצות חדשות...



מקומי שאימץ את החוצה ממרוץ "אייל 2018"


לכל חובבי האינג'ירה, הלא הוא "הלחם האתיופי המסורתי" (ואני לא אחד מהם), הרי זהו גן עדן. הוא הבסיס כמעט בכל ארוחה. דומה במראה ללחוח התימני, רק שעשוי מקמח מלא וטיפה חמוץ יותר. למי שרוצה, כמעט בכל מקום יש כמובן גם אוכל "רגיל", כך שאין ממש בעיה. למי מכם, עם קיבה רגישה, אז יש מצב שלא יהיה קל. בממוצע כל אחד מהקבוצה הרגיש מתישהו לא הכי טוב אבל, זה לא ממש הפריע לפעילות השוטפת. העוגיות, שהילה אפתה לנו, התכלו די מהר והזכירו לנו טעמים של בית.

לכל חובבי הקפה, הרי זהו מקום מושלם. יש כאן קפה שחור איכותי, הכולל כמובן גינוני הכנה וסוג של טקסיות, שדומה מאוד למנהגי הבדואים או הערבים. אני מאוד נהנתי מהקפה. גם לאלה שאוהבית תה, הרי יש כאן הרבה ובשפע. יש גם משקה מעניין "אקספרס" שהוא עירבוב בין תה לקפה (ממש כך). אני כמובן, כאחד שמכור לקפה שחור, נשארתי נאמן למקור.







בשעות הערב נהגנו לצאת למסעדה והיה זה סוג של בילוי שלם, כי מעבר לאוכל, היו שם ריקודים ושירה מקומית, מלאת שמחת חיים, המבוססת על התרבות המקומית. מידי פעם הרקדנים יורדים מהבמה ומזמינים אותנו לרקוד עימם. ללא ספק, כמי שבלטו ע"ר צבע עורנו הלבן, היוונו סוג של אטרקציה והתקבלנו בכבוד של מלכים והכנסת אורחים, שאין כמוה. הריקוד המסורתי, שכולל את הנעת הכתפיים (סוג של ברייקדאנס אתיופי), תובע מקצוענות וכושר גופני לא מבוטל. מפאת כבודם של חלק מאנשי הקבוצה, תמונותיהם כרקדנים אתיופים, נשלחו אליהם בלבד.





אחת החוויות המדהימות, היה לצפות באור ראשון של בוקר, באימון של מקצוענים, ביניהם הימיירו ומלקמו (מקום ראשון ושני בהתאמה באליפות הארץ בחצי מרתון, 2018), שנמצאים במחנה אימונים ממושך באתיופיה.
רצינות ומקצוענות שאין כמותן - החל משלב החימום, דרך לב האימון וכמובן השיחרור.
חייב להודות שהייתי קצת מוטרד, שאין מסלולי ריצה מסודרים ושכולם 
רצים על הכביש (אין כמעט שוליים),
אבל כנראה, גם הרצים וגם הנהגים, מבינים שהם בארץ הריצה. בכלל, כל הכביש היה מלא חבורות, חבורות של רצים בדומה ללהקות ציפורים. מרתק.



חימום לפני האימון עצמו


ריצת "טמפו 15 ק"מ


מידי פעם ניתן היה להבחין ברצים ורצות בעלי חזות אירופאית, שחרכו את המסלול, וככל הנראה גם הם נמצאים במחנה אימונים. בכל מקרה, לכל מי שחובב ריצה, היה זה להביט מקרוב על מקצוענות מעוררת קינאה והשראה. תחושתי, כי בארץ גדל דור רצים מקצועי ואיכותי המבוסס, על ידע ויכולת של בני העדה האתיופית.

להגיע לקצה העולם ולמצוא בית כנסת, שעד היום משמרים אותו, אין ספק רגע מרגש. עד היום יש יהודים (או כאלה שטוענים שהם יהודים, תלוי את מי שואלים) המשמרים אורח חיים מסורתי. יצא לנו אף לומר ברכת הגומל אי שם ליד כפר שבעבר חיו שם יהודים. אין ספק רגע מיוחד.


מיקי וגזאצ'ו נושאים תפילה עבור כולנו










אין ספק שאתיופיה יפה, כאילו הזמן קצת עצר מלכת ורגל האדם המערבי עדיין לא ממש הגיעה לשם. המצלמה שלי עבדה שעות נוספות וספק באם הצלחתי להביא את כל היופי הזה אליכם. עושר הצמחיה הטבעי, המים הזורמים בשצף קצף, לצד אנשים, שמסתפקים בלית ברירה במועט (מאוד) נותנים את התחושה שהקידמה נעצרה ועדיין לא ממש באה בשערי אתיופיה. 




היתה זו חוויה, שאני לא בטוח, שהצלחתי לתאר כאן בכתובים, ומעט התמונות שכבר ראיתם. 
תודה גדולה לחברי הקבוצה: שלי, לילי, חגית, מיקי, ריקי וניר. כמובן לגזאצ'ו, שהיה לנו מאמן, מדריך וללא החזון שלו, ספק באם הייתי מגיע לאתיופיה לחוויה בלתי נשכחת עם קבוצה מופלאה. 

ואי אפשר שלא להצדיע להילה שלי, שנשארה בארץ עם רוני שלנו, בעוד אני על גג העולם.


על גג העולם




כתיבה וצילום: דרור בנדלר 
עריכה: הילה בנדלר


29 דצמ' 2018