התגייסתי למחזור גיוס של טכנאי אלקטרוניקה, בתאריך 4 ינואר 1987. אמרתי כי אני רוצה לצנחנים. דאגו שאעשה עבודות רס"ר עד מחזור גיוס פברואר 87'. בעצם איך שנפתחו הגיבושים לצנחנים, אני הייתי בין הראשונים שעשו גיבוש, אולי בעצם המחזור הראשון.
בערב הגיבוש, חילקו אותנו לקבוצות של איזה 15 חבר'ה ובהמשך לזוגות. כל זוג היה חייב ללמוד על בן זוגו. אני ישבתי מול בחור שעונה לשם ירון יוגב. ירון התגייס באותו יום, איזה חודש אחרי. ירון ממושב קדרון (אז לא ידעתי היכן זה, אך זה ליד בסיס תל נוף ליד רחובות). זה בסיס חיל האויר ששם גם עושים בין השאר קורס צניחה. התחלנו לעשות היכרות.
סיפרתי קצת על עצמי. ירון שנראה כזה צנוע, שקט, אמר שהגיע היום, כי מישהו טעה והיה צריך להיות בקורס טייס, "בכל מקרה אמר לא נורא, אלך לסיירת צנחנים".... לא האמנתי למשמע אוזני, אני שכל שאיפותיי כוונו להיות טייס, יושב מול בחור שמסביר לי מדוע הוא מוותר על קורס טייס והולך לצנחנים. אני, שבקושי ראיתי את עצמי עובר את הגיבוש בן יום האחד, כשהוא דיבר על גיבוש לסיירת שזה משהו כמו שבוע. פשוט נדהמתי.
היה משהו בבחור הזה שתפס את תשומת ליבי, בשקט, ברוגע, בביטחון. אחד שיודע לאן הוא הולך.
את הגיבוש עברנו יחד ושנינו התקבלנו. הוא המשיך לגיבוש לסיירת ועבר בהצלחה, אני אחרי יום בגיבוש לסיירת הבנתי כי לא אשרוד ופרשתי. אחרי כן חילקו אותנו לפלוגות. אני נשארתי עם עוד איזה 9 או 10 אנשים מבלי שנבין מה קורה איתנו. חשבנו שזו טעות. אבל אז אמרו לנו שאנחנו יחד בפלוגה של היחידות המיוחדות, חה"ן, עורב, סיירת צנחנים ופלחי"ק (התמחות קשר), אני הייתי בין אלה ששובץ לפלח"יק (יחידה 347), ואילו ירון היה כמובן בסיירת.
היינו בביתנים צמודים, כל אחד במחלקתו הוא. לאט לאט הוא בלט במחלקתו ואני במחלקתי. שנינו קיבלנו כל אחד ביחידתו את תפקיד קשר המ"מ, שזהו בעצם יד ימינו של המפקד. הערצתי את ירון, אני הייתי טוב, הוא היה מצוין. לא נשבר, שקט. קם לפני כולם, דואג שהכול יהיה בסדר. מצחצח נעליים לכולם, מתנדב להישאר שבתות, שומר בשביל כולם, תמיד עיניו היו קצת סגורות כי היה עייף. כולם היו עייפים, אך הוא המשיך.
היה בו משהו קורן. המנהיגות. שאני שומע על מנהיגות, אני חושב עליו. היה בו משהו אחר. ירו יוגב ממושב קדרון. צנוע, שקט, הרבה עוצמה. אמרתי לעצמי כי טוב שלקחו את הכי טובים לסיירת. אני זוכר שלפני שהושבענו, ביקשו מתנדבים להישאר שבת. אסור היה לנו לעשות "מספרי מוות" (סוג של הגרלה) כי ביחידות האלו יש רק מתנדבים.
אז ראיתי שירון התנדב, אז גם אני עשיתי את אותו דבר. נשארנו ביחד. לא דיברנו הרבה, אך באמת ובתמים הערכתי אותו. באחד מחגי פסח שברתי שמירה ונשארתי איזה 2 שבתות ב"חמאם אלמליח" (ליד סאנור באיזור דותן) והוא נשאר גם, לא כי עשה פאק אלא כי התנדב. למה התנדב שוב? כי מרוב מאמץ הגיע לשברי מאמץ הליכה בדרגה 4. בנאדם נורמלי לא מסוגל לחיות עם דרגה אחת. והוא בא אלי ורוצה שאני אנוח והוא יחליף אותי בשמירה. זרקתי אותו לכל הרוחות.
לימים המשכנו במסלולים מקבילים. שנינו הפכנו להיות מ"כים כל אחד ביחידתו ויצאנו לאותו מחזור בקורס קצינים. שמו של ירון הלך לפניו. הערכה רבה, מאוד צנוע, אמיתי, שקט, מנהיג. אמיתי.
בקורס קצינים מיד זרקו אותו לתורנות מטבח כי הוא היה 2 דרגות מעל כולם. אני עם הלשון בחוץ והוא מתבייש שכולם מתאמצים והוא במטבח. משום מה החליטו מתישהו בחלק הכי קשה בקורס ניווט של 70 ק"מ שאני אעשה מורשת קרב ולכן לא אבצע את הניווט (זוהי הייתה מורשת קרב על מלחמת ששת הימים). הייתי אז יחד איתו בתורנות במטבח.
יום אחד בדרך, עמדנו 3 מהקורס בטרמפיאדה (ירון, אודי שכונה על ידי "שקל שקל" ואני) עמדה איתנו גם הקצינת חינוך. קראו לה עינת, עיניים כחולת, ממושב ספיר בערבה. הגיע טרמפ וראינו שעינת וירון לא עלו. בהמשך הבנו כי הם נהיו חברים ושמחתי בשבילו, הייתי בטוח שהוא לא מתקשר עם נשים וזה היה נחמד שהבחורה הנחמדה והמוכשרת, כל כך מתאימה לו. צדק פואטי כזה.
מיותר לציין כי ירון סיים את קורס הקצינים בהצטיינות. אני כבר הייתי גמור, אבל חזרתי ליחידה לגדל את הצוות שלי מהטירונות. הצוות שלי שיקרא "צוות דרור" הינו מחזור אוג' 89. מיותר לציין כי גם ירון קיבל צוות שיקרא "צוות ירון" ושנינו באותה פלוגה מגדלים את הדור הבא בסאנור (מחנה שלא קיים היום).
בשלב מסוים לא ברור למה, 2 חיילים שלו ירו לעצמם ברגל, כנראה לא החזיקו מעמד בלחץ. ירון קיבל את זה קשה מאוד. הלך עם הראש באדמה. לקח את זה על עצמו. כל ניסיון להסביר לו שזה לא קשור רק אליו, נתקל בחומה בצורה. עדיין היה שקט, צנוע בדרכו שלו. לקח אחריות.
המשכנו כל אחד ביחידתו את המסלול. אני כבר הייתי לקראת שחרור. איבדתי כבר כל עניין בצבא. רציתי לצאת, לא יודע לאן. הייתי כבר בחופשת שיחרור או משהו כזה. הוא עדיין היה עם עינת. כן, עינת קראו לקצינת חינוך, ההיא ממושב ספיר. המושב הזה בדרך לאילת.
ואני בבית ברמה"ש, מנסה לחפש את עצמי. ואז מתקשרים ואני לא זוכר בדיוק... אמרו לי שהוא נהרג בהיתקלות. נהרג בהיתקלות בלבנון. לא הבנתי, הוא היה אמור להשתחרר. הייתי בהלם.
בימי הזיכרון בצפירה, בטקסים אני עם ירון. יש פעמים שראיתי באזכרות את עינת. זו הקצינת חינוך. נראה לי שבאחת הפעמים היא באה עם חבר שלה או בעלה. פעם קראתי מאמר עליה ואיך שלא לוקחים בחשבון את החברות שנשארות מאחור. והיא הייתה כל כך עצובה.
ירון, חייל. מנהיג. אדם. לבטח היה מגיע רחוק. אמרו לי שהוא כבר תכנן את הטיול במזרח עם עינת. נכון יש הקלישאה החבוטה שאלו שמתו היו הכי טובים. ירון היה משהו מיוחד. באמת.
היום לראשונה היה לי את האומץ לחפש עליו באינטרנט. מצאתי. הוא עם כומתה עם סמל שהרקע שלו לבן, משמע לאחר אמצע קורס קצינים. את הרקע הזה מקבלים לאחר ניווט התגיות בן ה 70 ק"מ, אך לא הוא ולא אני עשינו אותו....והוא נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו. ירון נהרג 12 יום לאחר יום הולדתו ה-22.
שיש טקס, שיש צפירה, אני עם ירון. ירון יוגב ממושב קידרון.
יהי זכרו ברוך!...
דרור בנדלר, ערב יום הזכרון
30 אפר' 2017
בוקר טוב דרור,
השבמחקהעברתי את הבלוג שלך לחנן וקרין, הוריו של ירון.