מרתון של מחשבות, פרק ה' ביומן מסע

...כבר עברתי משהו כמו 10 ק"מ, שזה כמעט רבע מהדרך. כמה מאות מטרים ממני אני מזהה את נקודת הפניה בסמוך לחוף "צמח", שזו נקודת החזרה של אלה שרצים את חצי המרחק. אני יודע שעבורי זו אמורה להיות רק נקודת ציון ורואה את רן שכבר עושה את הדרך חזרה. פתאום, ללא כל אזהרה, הברך הימנית מודיעה לי במפתיע "שזה לא היום שלנו". אני נזכר בשבוע האחרון של הכחשות שהכל תקין, אבל היא, כלומר הברך ואני, יודעים שלא. עולה בי הרעיון שאולי היום נעשה רק חצי, הרי במילא בעוד איזה 4 חודשים אני במרתון פריז. הברך בכאבה כמובן בעד המהלך. נשארו לי עוד איזה 200 מ' לקבל החלטה - לוותר ולהסתובב, או להמר על כל הקופה, לרוץ עם הלב או לחזור עם הברך הכאובה...


בואו נחזור להתחלה...

השנה, החלטתי לעלות מדרגה באימוני ההכנה, ע"מ לנסות ולעשות את המרתון בפחות מ 4 שעות, או בשפה של הרצים "SUB4". דורון לקח אותי תחת חסותו המקצועית והעמיד לי תכנית אימונים שנמשכה משהו כמו חצי שנה שכללה משהו כמו 5 ימי אימונים בשבוע, אימוני עליות, אינטרוואלים, נפח, טמפו ומה לא. מהחום של יולי-אוג', עד הקרירות המלטפת של ינואר. רק ע"מ להשוות לאשתקד, עשיתי יותר מכפול קילומטרים והגוף שלי אותת לי שהוא על הקצה, פיזית ומנטלית. כאן נכנסה לתמונה הילה, שבתחילת הדרך הייתה בהריון. הילה דחפה, תמכה ולא איפשרה לי לזייף ולו ברבע אימון. בוא נאמר שהיו כמה מרפקים בימי בוקר קרירים שבלעדיהם, לא הייתי יוצא מהמיטה לעוד אימון.

ועם כל הכבוד לאימונים, ביום א', 30 ביולי נולדה רוני, שהייתה בגודל של בוטן במרתון אשתקד, ושינתה לנו את החיים. יום אחרי שרוני נולדה, הילה בשלה, שלחה אותי להתאמן עם הנחיות מהמיטה, תוך כדי הנקה. התכנית הייתה שהיא, יחד עם רוני, יחכו לי בקו הסיום. מידי כל אימון ארוך בשבת, רוני והילה חיכו לי בסיומו ומילאו אותי באנרגיה שהספיקה לעוד שבוע של אימונים מפרכים. הגענו למסקנה שעם כל הכבוד לדורון שאימן והדריך, לאיסי שליווה וייעץ ואלי שעשה איתי כמה אימונים קריטיים - הילה היא המנכ"ל של הארוע הזה שקוראים לו מרתון.

הדרך לא הייתה קלה, פישלתי בכל מרוצי ההכנה המקדימים. היו לי מספר פציעות קטנות, אבל הן באו בדיוק לפני או במהלך התחרויות ולמרות שהייתי בכושר שיא, לא הצלחתי לבוא לידי ביטוי וזה פגע משמעותית בביטחון העצמי שלי ובמסוגלות לעמוד במטרה. גם הייתה שם אכזבה שקשורה בציפיות שלא התממששו. שוב נזכרתי כמה המנטליות והלך הרוח הם מרכיב קריטי. עם זאת, נצמדתי לתכנית של דורון שכללה שיחות עידוד, תמיכה והתפקסות על המטרה. יום אחד הוא נכנס למשרדי והניח מול עיניי פתק עליו היה רשום "SUB4". בנוסף, הילה לא הייתה מוכנה כי אפספס משהו והוסיפה (או יותר נכון, פקדה עלי) גם טיפולי פיזוטרפיה כדי לתקן ולשפר את הגוף שלא היה לו קל. כאן גם נכנסו לתמונה סאם (IMACS) ואייל שכל אחד בתורו העמיד אותי על הרגליים. קוסמים.

ואיך לא, בשבוע האחרון אני פתאום מצטנן. כן, מאבד כמעט את הקול ומנוזל. מביא את כלי ההכחשה בתיבול של הדחקה וכמובן בולע ויטמין "C" כאילו אין מחר. הילה מכריחה אותי לקחת גלולה נגד צינון והפעם אני מתרצה ועושה בדיוק את מה שכתוב בהוראות.

ומרתון טבריה, כהרגלו מתעתע ונדחה ביומיים בעקבות מזג האויר. הדחייה נופלת לי בדיוק על מועד הגשת הפרוייקט השנתי בעבודה. אחרי דילמה ומספר התייעצויות אני מקבל "אור ירוק" מעצמי לדחייה ואנחנו ממשיכים בתכנית למימוש וביצוע המרתון ביום א', 7 בינואר 2018. חצי נחמה, הצינון כבר מאחורי אך, הברך הימנית שהייתה שקטה חצי שנה, מאותת לי שעכשיו תורה. אני לא מספר לאף אחד, גם לא לעצמי. זה לא הזמן, ממש לא. הילה מבחינה על פני שאני לא כתמול שלשום ובמוטרדות שלי, אבל אני לא מספר דבר. 

בערב, כמיטב המסורת, הילה, רוני ואני עושים את מסלול הריצה המיועד עם הרכב. דורון, שגם הוא מתעתד לעשות את המרתון, מתקשר ומבקש לפגוש בי לדקה ומפקיד בידי מכתב מרגש שישאר ביני לבינו ומסכם את הדרך שעשינו יחד. בטח שמעתם אותי אומר זאת יותר מפעם אחת "מרתון זה לא רק הריצה, זה בעיקר הדרך אליו".

בלילה שלפני, במלון, משתדל ללכת לישון מוקדם. בדיעבד מסתבר לי שרוני, לא התלהבה מהמלון וקמה מספר פעמים בלילה. הילה שהייתה בלחץ שרוני תעיר אותי, עברה "לילה לבן" כדי שאוכל לישון ללא הפרעה. את זה אני מגלה רק אחרי הריצה.

בבוקר, קמים והברך עושה קולות מוזרים, אבל ניב המנטור המיתולוגי כבר אמר לי "זו לא בעיה שלך, זו בעיה של הברך". אני משנן את המשפט הזה ומתרכז במטרה. ארוחת בוקר קלה, מתרוקן, מתלבש, לוקח איתי את התוספים, ואנחנו יוצאים לנקודת הזינוק, לא לפני שאני מדריך את הילה על תפעול המצלמה, לו"ז וצפי הגעה לנקודה המוסכמת על סף סיום המרוץ. אני שואל את עצמי בלב "האם זה באמת יקרה היום?". מזג אויר קריר ויום עם שמש זורחת מעל ללא עננים. הילה, פוגשת את ה"פייסר" של ה "SUB4" ומגייסת אותו לטובתי, תוך מתן הנחיות ברורות מה עלי לעשות בריצה. היא מצלמת אותי יחד עם "הפייסר" העונה לשם שי ברש (עוד נחזור אליו). זר שהיה שומע את ההנחיות, היה חושב כי הילה היא מאמנת בכירה של ספורטאי על. איך הגענו עד הלום, איך?...

תחילת ריצה, מוזנקים בשעה 09:00. השיר הראשון שבוחר עבורי הנגן הוא "תשאל את המים", הלא הוא "שיר השבוע" החדש של יובל דיין. מחייך ואומר לעצמי, "אולי זה היום שלי בכל זאת". אני נצמד לחבורה של ה"פייסר" ורץ בדיוק ע"פ התכנית ששיננתי לעצמי ומרגיש בסה"כ די טוב. הברך בינתיים זורמת ואני שוכח ממנה, אבל היא כאמור מזכירה לי ובגדול את נוכחותה אחרי 10 ק"מ והדילמה בעיצומה. להסתובב ולחזור אול להמשיך?...

הכאב חד, כזה שגורם לי לשנות את הצעדים ולשאול ההאם באמת אני מסוכל לרוץ ככה משהו כמו יותר מ 30 ק"מ. אני נזכר שלפני 3 שנים (מרתון מס' 2), הרגל נרדמת לי פחות או יותר באותו מקום. חייכתי לעצמי שכן אולי כאן זהו "משולש ברמודה" האישי שלי. אני מקבל החלטה להמשיך. זהו, כאן אני מתחיל את המרתון שלי. אין לי כל כוונה לאכזב אף אחד, בטח לא את עצמי.

אני מביט בשעון שרוטט לו מידי כל ק"מ ואני מאוד מרוצה מהקצב, סה"כ מרגיש טוב והברך הימנית הסוררת נכנעת ומשתפת פעולה. אני מרגיש שקיבלתי החלטה הנכונה. מקפיד להאט לפני כל תחנת מים וללגום תוך כדי ריצה כמה שלוקים. ה"פייסר" וחבורתו נשארו מאחור ואני מוודא שאני לא רץ מהר מידי. ברור לי שאני חייב לשמור מרחק מהחבורה שלו. לרוץ אני אוהב לבד עם המחשבות שלי, הריכוז שלי והמוזיקה שמלווה אותי. ריצה זה לגמרי לבד ומי שיאמר לכם אחרת, אינו יודע על מה הוא מדבר.

אני מתקרב לחצי הדרך ואני מזהה את דורון כבר בדרך חזרה, אני צועק לו והוא מזהה אותי, מניף את ידו וצועק לי "בהצלחה!" כמה שניות לאחר מכן, איסי גם הוא בדרכו חזרה והוא נראה חזק. מאחורי נראה דני עם פנים כואבות וצעדים לא מושלמים ואני די מופתע שהוא נראה כל כך סובל. פתאום אלי, שגם הוא כבר בדרך חזרה צועק לי ואנחנו מסמנים לשלום אחד לשני. אני מסמן לו בידי השמאלית אגרוף קפוץ לעידוד. ממשיך להקפיד על קצב סדור הכולל בליעת ג'ל אנרגיה מידי 7 ק"מ וכדור מלח כל שעה. בינתיים הכל עובד בדיוק ע"פ התכנון.

סוף סוף, אני מגיע לעין גב, מסתובב ומתחיל את הדרך חזרה. די מרוצה שחצי הדרך מאחורי. אני מרגיש די חזק וגם מבחין שהחבורה שעוקבת אחרי הפייסר עם בלון אדום שעלין רשום 4:00 גם היא איזה 300 מ' מאחורי. מקפיד לשתות מים, אך לא יותר מידי. המוזיקה עובדת ואני זורם איתה. העייפות מתחילה לחלחל ואני מנחם את עצמי שלא נשאר לי הרבה והנה עוד רגע הפנייה לחוף "צמח", לאותו מקום שהברך שלי חשבה לעצמה שהיא יותר חזקה ממני וקולה נדם.

ממשיך בשלי, אבל העייפות ניכרת והרגליים נעשות די כבדות. כולי מקווה שה"פייסר" לא יעבור אותי. אני יודע שזה עלול לשבור אותי מנטלית וזו תהיה מכת מוות לריצה. העלייה בגשר הירדן קשה והצעדים נעשים קטנים יותר, איטיים ממש ואני מרגיש ש"הקיר", כן, ה"קיר" המפורסם כאן. נכון, צפיתי אותו אבל עדיין קיר הוא קיר.

אני ממשיך, אבל השרירים לא נשמעים לי. השעון מתחיל לזחול ואני יודע, שכל רגע, החבורה של ה"פייסר", אלה עם הבלון האדום שרשום עליו 4:00 יעקפו אותי. אני מחליט ללכת ולנוח טיפה ומיד ממשיך לרוץ. העיקר לא לוותר. אני ואומר לעצמי, גם אם לא יהיה "SUB4", לפחות לשבור את השיא האישי שנקבע אשתקד.

אני מחשב את הזמנים ומגיע למסקנה כי באם אתמיד בקצב, האומנם איטי, סביר שלא אעשה פחות מ 4 שעות, אך אשבור את השיא. זה ממלא אותי אנרגיה ואני קובע מטרה חדשה שמאפשרת לי ללחוץ על בלוטות המנטאליות שהתרוקנו, אך מתמלאות באנרגייה חדשה. אני רץ על ערכי עמידה במשימה ולא על כפות הרגליים שנמצאות על "גחלים לוחשות" ושורפות לי כל חלקה טובה.

הכניסה לטבריה כבר נראית באופק. יש הרבה רצים שכבר מזמן נשברו ועברו להליכה, חלקם מסמן לפינוי ואני בשלי. מחכה לראות את הנקודה שהילה ואני סיכמנו כי תחכה שם עם רוני ובכל מקרה, אני מבטיח לעצמי שאת החלק הזה אני עושה בריצה מלאה וזקופה כיאה לאלוף עולם. תצחקו, אבל זה הרגע שהנגן בוחר עבורי את השיר "the eye of the tiger" המיתולוגי. אני ממשיך לחשב זמנים ומאמין כי אשבור את השיא האישי, גם אם זה יהיה על הקצה, אני משכנע את עצמי שכך יהיה.

אני רץ על שארית הכוחות שאין לי. אני מזהה את הילה שצועקת לי ובמקביל מצלמת אותי. דורון, שסיים זה לא מכבר את המרתון שלו, מצטרף אלי וגורם לי להגביר את הקצב. אני רואה שחור בעיניים אבל מרגיש בטוח שאם אפול דורון ירים אותי וביחד נגיע לקו הסיום. אני כבר לא רואה את השעון ומתרכז בכוחותי האחרונים והנשימות קצרות ומהירות. אני יודע מה מרגישים שמתייבשים וככה זה מרגיש לי.

מטרים אחרונים, השעון מסמן שסיימתי ואני עוצר אותו וחולף על קו הסיום בשילוב של הרמת ידיים לניצחון, הניצחון שלי. השעון רוטט בגעש ובדרכו שלו מסביר ששברתי את השיא. אני מראה את השעון לדורון בגאווה של בן לאביו ובמקביל אנשי מד"א תופסים אותי ומושבים אותי על הכסא הכתום. אחרי כמה שניות, אני משכנע אותם שאני בסדר ודורון מאשש זאת וביחד פוסעים לקבל את המדליה. חיוך של סיפוק מרוח על שפתיי היבשות. כל הבגדים שלי מרוחים בפסים לבנים של מלח שהצטבר ונותר עלי.

הילה מגיעה עם רוני ואני נשכב לידה על הדשא. אין כוח בעולם שיזיז אותי מכאן. הילה מביאה לי מרק חם. לידי אנשים נאנקים מכאבים אבל רוני והילה לידי ושום דבר כבר לא כואב וגם אם כן, אני לא מרגיש כלום. אחת מנערות ה"אקספו", מזהה את החמידות של רוני ומעניקה לה מדליה משלה. רוני כמובן משתפת פעולה. 

אחרי שמתאושש קצת, מתברר שהפייסר כלל לא עבר אותי, מתברר שהתנאים היו קשים מאוד ולא רק לי. הילה מדווחת לאחור שחזרתי שלם ותקין (יחסית לנסיבות). הילה תשושה מרוב מתח (כאילו היא אחרי חצי מרתון לפחות) ומעדכנת בלילה הלבן שהיא ורוני העבירו שעה שאני חרפתי בגאון, שלא לומר שאון.

אי אפשר שלא לסיים בתודה גדולה לאיסי ואלי שעודדו אותי ומשכו אותי בתקופת האימונים, לדורון שהדריך והתגלה לי כמקצוען, ספורטאי וחבר ולהילה שכנראה בלעדיה - זה לא היה קורה, אין סיכוי. תאמינו לי.

נחמד שהפרק הזה הוא החמישי בסדרה ויוצא לאור עם יום הולדתי ה 50... :)

נתראה באפריל בפריז (מרתון, אלא מה?!)

מרתון של מחשבות, פרק ה' ביומן מסע

כתיבה: דרור בנדלר

עריכה וצילום: הילה בנדלר
20 ינואר 2018

נ.ב:
אם כבר יום הולדת בסימן יובל, לא יכולתי שלא לשתף את התמונה.