זיכרון ילדות שהתעורר לו ושאינו מרפה: הבית של סבא וסבתא בבת ים, טלויזיה שחור לבן על ערוץ 1 היחיד בנמצא. חושב שזה יום חמישי לפני החדשות של שעה 20:00 (עם שעון מחוגים ללא מספרים, שהיה מופיע 20 שניות לפני המהדורה). אבא וסבא מלמדים אותי שעור על כדורגל, כאשר ברקע דן שילון. הקבוצה: ליברפול והיא בשיא שנמשך משהו כמו שני עשורים, בעיקר בשנות ה-70 וה-80. זהו, נצרבתי. יש רגעים שאתה יודע לסמן מתי ואיפה קרו הדברים והרגע הזה הוא אחד מהם. נכון הם משחקים עם חולצות אדומות...אבל בשחור לבן של אז, הצבע לא נראה וה"רומן"שלי עם בית"ר ירושלים, עדיין היה על שולחן התכנונים של היושב במרומים. אגב, אומנם לאורך רוב ההיסטוריה צבע מדי הבית של ליברפול היה אדום, אך בעת היווסדו של המועדון צבע המדים היה כחול (נו, אף אחד לא מושלם).
ליברפול, לכאורה עוד עיר נמל אפורה וקשת יום באנגליה, מקום הולדתה של להקת "הביטלס" וגם של "אדל" המלכה ועדיין, בשבילי היא קצת יותר. השנה ליברפול חזרה לצמרת הכדורגל העולמי ושורות אלו נכתבות לפני משחק הגמר נגד ענקית אחרת, עם מסורת אדירה של תארים, הלא היא ריאל מדריד הספרדית. מדריד, קבוצה שמבוססת על משאבים כלכליים עצומים (כולל חובות שאף אחד לא יגבה לעולם) המאפשרים רכישת טובי השחקנים בעולם ומייצגת את ההפך הגמור מליברפול, שהיא סמל לערכי הכדוגל הישנים, שמדברים של משחק התקפי, פתוח ובעיקר שמח. שחקניה הטובים ביותר זכורים בעיקר בזכות נאמנותם ארוכת השנים לקבוצה, ההזדהותם עימה היא חלק בלתי נפרד מתפישת העולם של הקבוצה, לבטח בעולם שמקדש את ערכי הכסף והכוח על חשבון ערכים אחרים.
בינואר האחרון, טסתי יחד עם בני דור לראות משחק כדורגל (עוד רעיון של הילה). הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי משחק כדורגל בחו"ל והיה לי ברור, שאם כבר אני טס במיוחד לראות כדרוגל, יהיה זה משחקה של ליברפול. הייתי חייב לשמוע את הקהל שר את המנון הקבוצה: "You'll Never Walk Alone". התמזל מזלנו והמשחק מול מנצ'סטר סיטי (שבהמשך תוכתר לאלופת אנגליה והינה כיום מהקבוצות החזקות בעולם) היה זה אחד מהמשחקים מהטובים ביותר של הקבוצה בעשור האחרון. לקראת סופו של המשחק התוצאה הייתה 4-3 לליברפול והמתח היה בשיאו.
נשארו מספר דקות מותחות לסיומו של המשחק ולשחקני ליברפול לא נשאר אוויר בראות, הם היו על סף קריסה לצד לחץ אדיר של מנצ'סטר סיטי. ואז, ללא כל סימן ברור, החלה השירה האדירה של ההימנון אשר סחטה את טיפות האנרגיה האחרונות של שחקני ליברפול לעוד מאמץ עד לסיומו של המשחק בניצחון. אין אחד, שיש לו נשמה של אוהד כדורגל, גם לא אם אינו אוהד ליברפול, שיכול להישאר אדיש. גוש ענק נתקע לי בגרון בעודי מנסה להצטרף ללהקת האוהדים באיצטדיון "אנפילד", הלא הוא מגרשה הביתי של ליברפול. נראה, כאילו ליברפול התמרקה והגיעה לשיאה, במיוחד בשבילנו. התחלנו לצאת מהאיצטדיון ודור אומר לי: "אבא תראה מאחוריך"... הפניתי מבטי, לעבר אוהד, להערכתי כבן 60, עומד כאשר צעיף הקבוצה מתוח בין שתי ידיו המונפות, שר בגרון ניחר את ההימנון ודמעות שוטפות את פניו. לא היה לי אומץ להניף לעברו את הסלולארי ולצלם, זה נראה לי רגע עוצמתי ואישי גם יחד.
ואיך לא נשכח את גמר ליגת האלופות בשנת 2005 מול מילאן הגדולה שהובילה 3-0 במחצית על ליברפול ואני הלכתי לישון עצוב כדי לא לראות את הקבוצה שלי נרמסת על ידי ליגיון זרים שנרכשו בסכומי עתק. בבוקר שקמתי, גיליתי שהתרחש נס, שלימים יקרא "נס מילאן". ליברפול במשחק הירואי הישוותה ל-3-3 וניצחה בפנדלים בהובלת הקפטן המיתולוגי, סטיבן ג'רארד, הלא הוא מס' 8 האגדי המקביל לאורי מלמליאן שלי. יש מליון סרטונים ב - "YouTube", כיצד האוהדים שרו מחצית שלמה את ההימנון וכמה זה גרם לשחקני הקבוצה השראה להאמין שזה אפשרי לייצר נס ספורטיבי. מאז, אני לא הולך לישון שהקבוצה שלי בפיגור. למדתי עוד שיעור לחיים.
יש כמובן את הקשר הישראלי לקבוצה, אבי כהן ז"ל שהיה מגדולי הכדורגלנים בארץ, נרכש בשנת 1979 ע"י ליברפול בסכום עצום אז ומגוחך היום (200 אלף לי"ש). כהן, זכה לסוע עם מכונית פתוחה, סביב מגרש הכדורגל באיצטדיון רמת גן, לעיני עשרות אלפי צופים נלהבים כאשר לצידו קני דלגליש הענק (אז, הכוכב הבלתי מעורער וקפטן ליברפול) ומלכת היופי התורנית (עימה הסליחה שאינני זוכר שמה), תוך נפנוף פרידה לקהל האוהדים שבא לראות את ליברפול מתארחת למשחק ידידות מול כוכבי הליגה. אומנם, היום זה נראה תמונה מגוחכת וסוריאליסטית, אבל כך הדברים נראו אז. אם אם זכרוני אינו מטעה אותי התוצאה הייתה 3-3, לא שבאמת היא הייתה חשובה - אלא עצם הגעת ליברפול לארץ, דבר שלא היה מקובל אז, שקבוצה ברמה הזו תנחת בלב המזרח התיכון ותשחק מול כדורגלנים ישראלים.
ואיך לא נזכור שהפאקטור המרכזי באליפות אנגליה האחרונה של ליברפול (1989/1980), היה לא אחר מאשר שחקן ישראלי, העונה לשם רוני רוזנטל, שנרכש באמצע העונה מקבוצת ברוז' הבלגית. רוזטל פצח במסכת הבקעות מטורפת במחזורי הסיום ונחרט לנצח בזכרון האוהדים, המכונים "The mighty reds", כמי שהגיע להושיע את הקבוצה בישורת האחרונה עד לזכייה באליפות.
דווקא בימים אלה, הקבוצה חזרה לכותרות ונכנסה לעידן חדש ומרגש. זה קורה כאשר היא מובלת ע"י מאמן גרמני (קלופ) ואין צורך לפרט כמה מתעב בריטי ממוצע את הגרמנים. בנוסף, כוכבי הקבוצה מורכבים ממצרי (צאלח), ברזילאי אלמוני, שמישהו מצא באיזה מקום נידח (פיורינו) וסנגלי (מאנה) שביחד זה נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה. המדהים הוא, שדווקא הכוכב הענק שלהם (קוטיניו) נטש באמצע העונה (בשביל כסף, אלא מה) וכולם היו בטוחים שהיא תקרוס - וראו איזה פלא, האגדה רק התעצמה. התלכיד העוצמתי הזה בלתי ניתן לפיענוח. ככה זה שמדובר בקבוצה ולא אוסף של שכירי חרב. ככה נבנות ונוצרות אגדות, ככה זה בסרטים שהסוף שלהם טוב, ככה זה בליברפול.
מי שיכנס לערך של ליברפול בויקיפדיה, יגלה עולם ומלואו שמדבר על ערכים, מסורת, תרבות ותפישת עולם, שנמשכים כבר עשרות שנים ואולי זה מה שחסר לנו קצת היום, את אותו עולם ישן וטוב, עולם שגדלנו עליו שיש בו טיפה יותר מרגע חולף שנעלם. ליברפול היא לא עוד קבוצת כדורגל, היא משהו אחר, טיפה תמים, טיפה רומנטי, טיפה ממה שכולנו מתגעגעים אליו וחשבנו שכבר נעלם מהעולם. פתאום אנחנו מגלים שעדיין יש מקום לדברים של אז - You'll Never Walk Alone.
ליברפול - גם קבוצת כדורגל או You'll Never Walk Alone
כתיבה וצילום: דרור בדנלר
עריכה: הילה בנדלר
5 מאי 2018
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה