מרתון של מחשבות, פרק ו' ביומן מסע

ככה זה התחיל 

אוקטובר 2017...

יש לי רעיון!" ואני כבר התחלתי כהרגלי לחשוד ומחשבות שונות ומשונות חלפו להן בראשי.

"אקנה לך מרתון בחו"ל, מתנה ליום הולדת 50!" הילה אמרה, כמי שזה עתה עלתה על רעיון גאוני (האמת, באמת גאוני) בתוספת התלהבות שאופיינית רק לה... 

ואני, הרי אם מכירים אותי - תנו לי רק סיבה לעוד מרתון...

אז, ככה זה התחיל

וככה זה נגמר ב-8/4/2018!...

אז, בין לבין - מה היה לנו...

בכלל הייתי בעיצומם של אימונים אינטנסיבים למרתון טבריה, שהתקיים בינואר השנה. היתה דילמה באם אוכל לעמוד במעמסה של 2 מרתונים בהפרש של 3 חודשים אחד מהשני, אבל אחרי חשיבה מעמיקה (בעיקר לא רציונאלית, המאיפנת אותי כל כך), כולל התייעצות, בעיקר עם מי שהסכים איתי שזה אפשרי - הלכנו על מרתון פריז.
אז בהתאם לתכנון, עשיתי את מרתון טבריה, שאת קורותיו כבר קראתם ב"מרתון של מחשבות, פרק ה' ביומן מסע". 

כבר בשלהי ההכנות למרתון טבריה, החלטתי (כלומר, לאחר שהילה המליצה ב"נחישות" קלאסית), להירשם לקבוצת הריצה של "GRC" בהובלת יוסף גזאצ'ו (שיאן 10 ק"מ בארץ, עד היום). בדיעבד, גם אלי, שהכרתי זמן לא קצר לפני מרתון טבריה, נרשם גם הוא למרתון פריז כך ששנינו עשינו את אותה דרך (רק שהוא רץ מהר יותר, הרבה יותר מהר). 

לאחר מנוחה קצרה ממרתון טבריה, התחלתי יחד עם אלי בהכנות למרתון פריז, שכללו מעבר לאימונים מסודרים, הכנות כגון: כרטיסי טיסה, הזמנת מלון, הנפקת דרכון לרוני בת ה-7 חודשים והצטידות בביגוד מתאים לתינוקת במזג אויר הפריזאי שבדיעבר היה כמעט מושלם.

יומיים לפני הטיסה, רוני סבלה מחום גבוה לראשונה מאז שנולדה. אבל, נחישות כנראה עוברת בתורשה ולאחר שהרופא נתן את האישור, המראנו ארבעתנו (ליר, רוני, הילה ואני) לעבר עיר האורות. רוני, שהייתה לה זו מן הסתם טיסתה ראשונה, כנראה הסתממה מרוב תרופות להורדת החום, ואת רובה עשתה בשינה בתוך עריסה. בין חרופ לחרופ, "עשתה עיניים" לנוסעים בתוספת חיוך מושלם, ינקה כמה שלוקים מהיין של הטבע וחזרה לה לשנת ישרים (הלוואי עלינו). 

בכל מקרה, החשש שלנו מתגובתה של רוני לטיסה, התברר כמוגזם ולשמחתנו הכל עבר חלק. אומנם החום נמשך איזה יומיים לא פשוטים, אבל מהר מאוד הגברת, שהבינה שבאנו לפריז להנות, חזרה לאיתנה ואף החלה לחבב את הטיפוסים המוזרים במטרו. 

במונית, שלקחה אותנו למלון, הכרנו עוד ישראלית שבאה למרתון. 

עם הגעתנו, תוך שאני עוסק בפתחיחת העגלה של רוני (מחייב תואר שני בהנדסה גרעינית), אני שומע קול מוכר בעברית "אתה צריך עזרה?" מרים את ראשי ומעלי עומד לא אחר מאשר אבא שלי. הופתעתי בענק וסבלתי בהכנעה את הבדיחות על חשבוני בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. האמת, מגיע לי.

כן, הורי באו ללוות אותי (הילה כמובן עומדת מאחורי "המזימה") ואני "נפלתי" כמו טירון בן יומו.
נזכרתי שלפני כ - 40 שנה, הייתי עימם בטיול בצרפת.

התמקמנו במלון מקסים, מרחק הליכה קצר משער הניצחון (נקודת הזנקה וסיום של המרתון). טיילנו קצת בפריז, נזהרים שלא ללכת יותר מידי, כדי לשמור על הרגליים חזקות ושלא תתעייפנה, נשמעים לעצותיו של איסי המנוסה. המצלמה לא ירדה לי מהצוואר. עיניכם הרואות חלק מהתמונות ולבטח את רובן אטפטף כהרגלי עם הזמן ובציר הזמן.

ביום השני נהננו מסיור אוכל פריזאי מושלם עם שרון ידידתי משכבר הימים והבנו איכות גסטרונומית מהי. היה ממש כיף ואפילו הבאנו ארצה כמה גבינות מושלמות, שהן כבר בדרך להיות "עולם הולך ונעלם". 

קפצנו לכנס התערוכות (להלן ה"אקספו") לקחת את הערכות של הריצה ושם התחלנו להבין את ההבדלים בין מרתון בארץ לבין מרתון בפריז. זה שווה בלוג בנפרד ואני בכלל שואל את עצמי, איך אחרי כזו חוויה עוצמתית, אוכל לעשות מרתון בארץ. ימים יגידו. 

הקפדתי על 2 ריצות בוקר קצרות, על מנת לשמר את הריצה ולאקלם את הגוף למזג האויר. מועד המרתון התקרב ועימו ההתרגשות. מידי יום נראו ברחובות יותר ויותר רצים, שהכינו את עצמם ליום הגדול. נהגתי לרוץ סביב איזור המלון כדי שלא אאבד את הדרך חזרה, לך תדע איפה אמצא את עצמי אם אתרחק.

כמובן שלא שכחתי את "שיר השבוע", בניחוח צרפתי, שהוכן מבעוד מועד בארץ. בסוף זה אחד מהדברים היותר קבועים בחיים שלי ויום לאחר מכן מעמיד את "מסדר המפקד" המסורתי לפני מרוצים, לוודא שכל מה שנדרש מוכן ומזומן לרגע הגדול. כמובן שזה כולל פוסט מלווה בלייקים, בדיוק כפי שאני אוהב.


סביב שער הניצחון והרחובות הסמוכים, היתה נוכחות מורגשת של כוחות ביטחון ובלילה של לפני המירוץ הקימו
את כל מה שהיה דרוש להריץ 55 אלף רצים ולהכיל את המלווים. תענוג של יעילות וסדר, שחבל על הזמן, לא נותר אלא לקנא ולקוות שבעתיד כך יראו מירוצים בארץ. 

היום הגדול הגיע. אלי וזוגתו דנה הגיעו אלינו למלון ויחד עם ליר, רוני והילה צעדנו כולנו כמה מאות מטרים לנקודת הזינוק. ההתרגשות החלה לגאות ואלפי רצים נעו בסדר מושלם. הפקדתי את המצלמה בידי ליר וחזרתי על התדרוך בפעם המליון כיצד לתפעל אותה ברגע האמת, אחרת לא יהיו תמונות לבלוג! מוודא שהיא יודעת לעקוב אחרי התקדמותי בריצה עם אפלקציה ייעודית מדהימה (יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד).

אלי התעקש שאעשה חימום (כמה אני שונא את זה), אבל נעתרתי לו, מי בכלל יכול לומר לו לא.

רוני נראתה דרוכה מתמיד. נפרדתי מהן עם נשיקה להילה ויחד עם אלי, ניגשנו לקו הזינוק. כפי שאתם רואים, בכוונת מכוון,  הקפדתי על כמה שיותר פרטי לבוש בצבעי הדגל, על המגנטים שתופסים את מספר החזה, היה מודפס דגל ישראל ועל מספר החזה רשום שמי והאתיות ISR (ישראל). תמיד שאני נמצא בגולה, יש בי את התחושה שאני מייצג את המדינה.

ההתרגשות בשיאה ואני מנסה לנתק את עצמי ולהתרכז בכל מה שקבעתי לעצמי בניהול הריצה. זמן הזינוק מתקרב, מוודא שהנגן עובד. הכל כאן מסודר, אין דחיפות ויחד עם אלי, אנחנו מנהלים "סמול טוק"עם בחור מהולנד שיודע  לומר "שלום" בעברית. חמוד. זהו, עוד כמה שניות יוצאים לדרך. שער הניצחון מאחורי ואני אמור לפגוש אותו שוב מצידו השני בעוד משהו כמו 4 שעות, לפחות זה היעד שקבעתי לעצמי, אותו יעד מיתולוגי של "SUB 4" (פחות מ- 4 שעות). זהו, יוצאים לדרך, לא לפני שמאחל לאלי בהצלחה והוא לי. מתחיל לרוץ, נכנס למוד הרגיל והכל כך מוכר, עם עצמי והמחשבות שלי.

מרגיש די בסדר ורץ ע"פ מה שקבעתי לעצמי בקצב בו תכננתי לרוץ. כל כ - 5 ק"מ, יש נקודת מים ובין לבין, גיגיות מלאות מים להרטבת הגוף והפנים. בינתיים מתקדם ע"פ הציפיות. האווירה מחשמלת, אבל אני מתרכז בניהול הריצה, מוודא  כי לא מתפרע ושומר על קצב שאמור להביא אותי ליעד של "SUB 4". בסוף, זה לא הזמן הנכון לעשות בושות לאמא ואבא :)

המסלול ברובו המכריע שטוח, על אספלט בכבישי פריז. עידוד מטורף לכל אורכו וקריאות  "ALLE דרור!" (תרגום: קדימה דרור). הצרפתים, רואים ביום הזה, יום חג מיוחד. למלווים והמעודדים היה מזג אויר ממש נוח אך לרצים היה מעט חם. 

ממשיך להתקדם, אבל משהו בי מרגיש שאני עייף מידי והאיטיות מתחילה לחלחל מוקדם מהצפוי. השעון, שרוטט לו מידי כל ק"מ, מחזק את התחושה בנתונים ועובדות בלתי ניתנות לעירעור. סביב ה -30 ק"מ אני מתחיל להפנים, שזה בכלל לא היום לשבור שיאים בכלל ו-"SUB 4" בפרט. ההבנה, בשלב כל כך מוקדם של המירוץ, ששיא שתכננת לשבור לא יהיה כאן, קשה לעיכול ומאכזבת מאוד. קשה להסביר למי שלא חווה את זה אבל זו אכזבה שמשפיעה במישרין על המנטליות ורוח הקרב, אותו זיק בעיניים, שאיתו אפשר לנצח את הכל והיום הוא חסר.

ביום שאחרי, איסי כתב לי: "מרתון אתה יודע איך אתה מתחיל, אבל אתה לא יודע איך אתה מסיים" כמה שהוא צדק. 

הבנתי, שדווקא כאן, במרתון הכי קשה שלי, שאני נמצא משהו כמו 17 ק"מ מהסוף, זהו מבחן אמת לנחישות שלי. בדיוק ברגע הזה, שהתכניות משתבשות, שאתה מבין שלא ישבר היום שום שיא, שזו תהיה עוד תוצאה - כאן, זהו המבחן של מי אתה בעיני עצמך, האם יש לי את זה או אין לי. האנרגיות חוזרות אלי, אני מקווה שהן יספיקו לי לפחות לסיים כמו שצריך, זקוף וגאה. סביבי כבר כמה כאלה, שהחליטו שזה לא היום שלהם, אני עדיין כאן.

מגיע ליער "בולון" ומריח את הסוף, משכנע את עצמי לעשות כל צעד וצעד. אחד הרצים לידי קורס וזועק. אני עוצר ומנסה לעזור לו לשחרר את השריר וממשיך במה שנראה יער אין סופי. סביבי הרבה אוד רצים שכבר ויתרו וזה משום מה מעודד אותי, שאני לא כמוהם. 

ממשיך בשלי, זה לא הזמן לוותר. חושב על הסוף ועושה כל מאמץ להרחיב צעדיי, במה שנראה כמרחק אין סופי ומרתון שלא יסתיים לעולם. 

פתאום אני מזהה את משפחתי קוראת לי ואני מנסה לגייס את מה שנשאר לי ולחייך, מצליח להרים ידיים ולהמשיך. הסוף כבר ממש כאן מעבר.

ממש כמה מאות מטרים לפני הסוף, קורס לידי אחד הרצים שלא יסיים את המרתון ואני לא ממצמץ ועולה על השטיח הירוק שמוביל לעבר קו הסיום, תוך שמניף את אגרוף יד ימיני לאות ניצחון, מרגיש, שכל העידוד הוא בשבילי ורק בשבילי. חוצה את קו הסיום. ניצחתי. עשיתי את מרתון מס' 6 שלי! זה אולי היה המרתון הקשה ביותר אבל כמו כל מרתון יש לו את הסיפור המיוחד שלו, שיזכר, כי מרתון זה יותר "הדרך" ופחות המרוץ עצמו.

אני מדדה ומקבל לידי חולצה עליה רשום: "FINISHER MARATHON PARIS" ממשיך לעבר איזה גברת מבוגרת שמעניקה לי מדליה ועונדת לי אותה על צווארי. עושה דרכי בצעדים קטנים לעבר המלון בתקווה שאצליח איכשהו לחבור למשפחתי ולאתרם מתוך מאות אלפי אנשים וזה אכן קורה ממש בסמוך לשער הניצחון. הם כולם לבושים בחולצות שליר והילה הכינו. מרגש.

כמובן, בוחר תמונה, מעלה סטטוס ראוי ומעדכן את הרבים שכתבו לי בוואטסאפ.

ולסיום מתוק, הרי שאין כזה דבר לעזוב את פריז בלי תמונה רומנטית וברקע מגדל "אייפל", אז גם על זה לא ויתרנו. למרות הגשם השוטף ועם הרבה נחישות, שלא הייתה מביישת את המרתון, עמדנו גם "במשימה" הזו בהצלחה יתרה (לא שזה לא גרם לחצי מאיתנו להיות מקוררים עד לשד עצמותינו, עד היום). 

וכמובן תודה לליר, שסיימה בהצלחה קורס צילום מזורז בהובלת אבא, עיניכם הרואות.

מקרי או לא, היום (14/4) זהו בדיוק יום הנישואין ה-2 של הילה ושלי, שלנו. לא יכולתי לתכנן מועד טוב יותר לשתף את הבלוג, אולי יותר מכל זהו בלוג שלנו מאשר בלוג על מרתון שהוא רק ברקע ולא העיקר. תודה אהובתי שמימשת לי חלום.

מרתון של מחשבות, פרק ו' ביומן מסע

כתיבה: דרור בנדלר

צילום: ליר, הילה ודרור בנדלר

עריכה: הילה בנדלר

14 אפריל 2018