לנצח את האריה ושאר השדים

לנצח את האריה ושאר השדים. סיפור קצר, פרק א'

פתחתי את עיני, הייתי במצב מאוזן של שכיבה. השקט מסביב לצד צלילים של צפצופים מוזרים היה לי קצת מוזר, הצבע השולט סביב היה לבן בצרוף רעשי הרקע לא מוכרים. ניסיתי להזיז את הראש וזה ממש כאב. סוג של "האנג-אובר" (יעני חמרמורת לאוהבי האקדמיה לעברית, הנה מרוצים?, יופי) בקיצור, חמרמורת קשה אבל לא זכרתי ששתיתי משהו, לא זכרתי כלום.

ע"מ להימנע כלל הניתן מלהזיז את ראשי והפעלת שרירי הצוואר, סקרתי עם אישוני את הסביבה והבחנתי מלפנים בנעלי האדידס הכחולים מחוברים לרגלי מבצבצים בגאון בקצה המיטה. התחוור שלי שאני לבוש עם בגדי הריצה שכללו טייטס וחולצת המזל שלי, צבעי וגווני כחול, אם אתם מוכרחים לדעת, שבכלל עשו את הסיטואציה להזויה שלא לומר סוריאליסטית. הסטתי אישוני לשמאל נתקלה בצינורית שקופה ובאמצע שקית שקופה עם נוזל שקוף עכור משהו ובצמוד אליו יד שכיילה אותו מחוברת לבחורה לבושה בלבן.

סקירת הגוף שלא לומר יצירת מופת שהייתה מחוברת ליד הובילה אותי לאחת מ-2 המסקנות הבאות עלי לטובה: הגעתי לגן עדן מסיבה לא ברורה או טעות של שליחי אלוהים בביקורת הכניסה, או שמא אני מאושפז באיזה בית חולים או סוג של מרפאת שדה.

האפשרות השנייה נראתה לי בשלב זה סבירה יותר, הגם שיופיה כמו גם קימוריה (המושלמים) של זו בלבן (האם מדובר באחות?) דווקא חיזקה את אפשרות גן העדן שנראתה לי לפתע לא הגיונית בדומה לזכייה בלוטו או שאריאלה התקשרה (איזה פרסומת מעצבנת, אה? למה היא לא יכולה להתקשר אלי הכלבה?). פתאום נפל לי האסימון והבנתי על מה ולמה. בכל מקרה, השלב הזה של חיי (או מותי) וגן עדן, התברר כממש לא רלוונטי לסיטואציה (וחבל שאין כאלה טעויות בעולם). אני מטופל באיזה מרפאת שדה. אני והשטויות שלי. השטויות שלי ושל אריה. השטויות שלנו.

הסטתי את ראשי לימין והבחנתי להפתעתי, אך גם לשמחתי בבן זונה הזה, אריה בשבילכם. כן זה שמו. אריה שכב גם הוא מחובר פחות או יותר לאותם דברים שאני הייתי מחובר אליהם. עיניו היו סגורות, אולי היה מעולף או שסתם מצא לו זמן לשנית צהריים, זה די מתאים לו לנצל את הסיטואציה לטובתו, כמו שתמיד מנצל כל מצב שהוא לרווחים אישיים. לפחות התעוררתי לפניו, ניחמתי את עצמי בניצחון קטן בתחרות זוטא שהמצאתי זה עתה.

איזה כלב מכוער הוא, אמרתי לעצמי. אח"כ הבנתי שכלב בעצם זה ידידו הטוב של האדם. אז, סיכמתי עם עצמי שאריה פשוט מכוער ואין צורך להעליב עכשיו את הכלבים בעולם באשר הם. רק זה חסר לי שידה הארוכה של משטרת המחשבות של "צער בעלי חיים" "תטפל בי" או שמא תרדים אותי כיאה לכלב שאף אחד אינו רוצה ביקרו.

"אני רואה שהתעוררת", שמעתי את קולה, של זו בלבן. שאלתי את עצמי באם מישהו שלף את האחות הזו מאיזה ערוץ הדוגמנות או ערוץ "למבוגרים בלבד". "כן", עניתי ושמחתי על כך שעדיין אני שומע ואף מבין, ויותר מכך - לדבר לא שכחתי. "מי ניצח"? שאלתי ותבעתי בנחרצות שלא לומר אובססיביות לדעת, תוך שאני מפגין ביטחון עצמי מופרז כמגננה קלאסית גברית וממש לא אופיינית לי. מי ניצח, זה היה הדבר היחיד שרציתי לדעת וטוב יהיה אם אדע זאת לפני שאריה (הבן זונה, אמרתי?) יפקח את עיניו, אלא אם הוא עושה את עצמו מעולף או ישן או מה שלא יהיה.

"אני רואה שאתה מפוקס די טוב ביחס למצבך, נראה לי שהתייבשת ותכף יבוא הרופא וישחרר אותך, מצבך להבנתי בסדר גמור, הפיזי התכוונתי", ענתה מבלי להתייחס לשאלתי הרת הגורל "מי ניצח". שאלתי את עצמי באם המטרה של להתחיל איתה או לקבל תשובה חשובה יותר. דילמה שלא הצלחתי לפתור בשניות הבאות. רציתי גם וגם...

"תגידי, יעל (על דש מדי האחות, התנוסס שמה על חתיכת פלסטיק עם כיתוב שחור, פונט נרקיסים ורקע כסוף) את לא חושבת שתפקידך הוא לגרום למטופלים שלך הרגשה טובה ולענות על שאלותיהם ובכך לגרום להם נחת וקורת רוח שתשפר הרגשתם?, ניסיתי לחייך ולהרוג 2 ציפורים במכה אחת, תוך הפגנת (שוב!) שארם של פלייבוי ממגזין זול (מאיפה האומץ הזה?, שאלתי את עצמי, שוב!). תקשיב, "אורי, זה השם נכון?, אז אני חושבת שגברים כמוך שהמנטאליות השולטת בהם היא רמת אינטליגנציה של ילדים בני 4 אולי 5 במקרה הפחות טוב, ראוי שיתבגרו ויפסיקו לנסות להיות מה שהם לא, נמאס לי לטפל בשכמותכם מידי תחרות או מרתון או מה שלא יהיה". יעל נראתה בין צינית לבין אחת שמשעשעת את עצמה. בכל מקרה, ניסיון יש לה. והרבה.

טוב, תשובה לא קיבלתי, ניסיתי לתקוף מזווית אחרת. "אז, זה אומר שכדאי שתרשמי לי את המספר סלולארי שלך, אולי נוכל לדבר על הדברים האלה באריכות ותוכלי להסביר לי למה את מתכוונת, על כוס קפה או יין או משהו?", ניסיתי באופן מאולץ משהו להוציא דייט מהסיטואציה המביכה משהו, שהרי הייתי חייב לדעת אם ניצחתי את אריה, כן, זה שאימו מופקרת. די הפתיע אותי שמעולם לא זכרתי את עצמי מלא בטחון עצמי ופונה כך לבחורה, מושכת ככל שתהיה. האמת, זה מצא חן בעיני. מצד שני, הטריד אותי לדעת אם עשיתי זאת לאריה, קרי הבסתי אותו השפלתי אותו עד עפר ואפר. אוי כמה שרציתי את זה.

"אני בד"כ מעדיפה לצאת עם בני גילי, בטח לא עם ילדים וזה לא פיק-אפ-בר אלא מרפאה, אם לא שמת לב", אמרה יעל בביטחון וסמכותיות שממש גרמה לי לא לוותר, אלא להמשיך ביתר שאת (אין יותר מושך מאתגר בלתי מושג לגברים. גזע די טיפש, יש לציין). "אם אתה ממש רוצה לדעת מי ומה, תשאל את החבר'ה שלכם שמחכים לכם בחוץ, הם נראים די מודאגים", אמרה יעל באדישות מופגנת מהולה בקורטוב של זלזול והתנשאות מגרה. אמרתי לעצמי שעדיין לא שמעתי את המילה "לא" מיעל, כך שיש סיכוי כלשהו להוציא איזשהו הישג מכובד, קרי מספרה הסלולארי של יעל.

עם זאת, זה בשלב זה לא היה בראש סדר העדיפויות שלי. עדיין, לא ברור היה לי מי ניצח. ידעתי בוודאות שמי שלא ניצח, היה זה בהפרש של שניות ומספר צעדים קטן בלבד, אני או אריה, אריה או אני. לא היה לי חשוב מזה כרגע. שום דבר אחר חוץ מלדעת מי ניצח. וכמובן עדיף היה שזה יהיה אני.

"אה, עוד משהו, הייתה איזו אחת שביקשה שאמסור לך, שאתה הוכחת שאתה "Rocket man" אמיתי היא אמרה שאתה תבין". דבריה של יעל היכו אותי בהלם. "היא אמרה מה שמה? יריתי לכיוונה של יעל. לא, היא אמרה שאתה יודע מי היא, אני חושבת שעל חולצתה הייתה הספרה "9" ובניגוד לשאר הרצים, שמה לא היה רשום בסמוך למספר. היא לא נראתה לי חלק מהחבר'ה שלכם ואמרה לי שהזיכרון שלך מספיק טוב. את בטוחה שהיא לא אמרה מה שמה?, שאלתי למרות שידעתי שאין ממש סיכוי. "לא, הייתי זוכרת", אמה יעל ופנתה לדרכה. יעל לא הבינה שזה עתה מבחינתי היא ראתה להבנתי רוח רפאים. השתתקתי וניסיתי לשחזר.

טוב, אני קוראת לרופא, נראה לי שהוא יעשה את הביקורת ואז תוכל ללכת לחבר'ה שלך ולראות "מי ניצח, נראה לי שחבר שלך, עדיין ימשיך לשכב כאן". יעל אמרה זאת בחצי חיוך (אולי בכל זאת יהיה לי את המספר?) פנתה לדרכה והשתרר שקט בחדר, למעט כמובן השקט מסביב, לצד צלילי של צפצופים מוזרים.

טוב, אעשה לכם סדר בבלגן. הסיפור כולו למעשה התחיל לפני שנה בדיוק....

לנצח את האריה ושאר השדים. סיפור קצר, פרק ב'

תקציר הפרק הקודם:

אורי מתעורר ומגלה כי נמצא במרפאה אחרי מותש לאחר שכנראה התייבש בריצת מרתון.

לצידו של אורי שוכב אריה יריבו של אורי שמכונה על ידו "אריה הבן זונה", עדיין לא ברור מי ניצח מבין שניהם בריצה.

אורי מנצל את הזמן לפלרטט עם יעל, האחות המטפלת בו, אם כי בהצלחה מוגבלת ביותר. אם כי הביטחון העצמי שמפגין אינו אופייני לו ובהחלט מפתיע גם אותו.

דמות מסתורית ששמה לא ידוע עם מספר "9" מודפס על חולצתה, מוסרת ברכתה לאורי באמצעות יעל. אורי מופתע לגמרי מהופעתה של זו ומתחיל משחזר את אירועי שנה שעברה שהביאו אותו עד הלום (למי שהעיז להחמיץ את פרק א', יוכל ל"נשנשו" בכיף בציר הזמן שלי).

הכל התחיל לפני שנה פחות או יותר...

לפני שנה אריה ואני עמדנו על קו הזינוק של המרתון הראשון בחיינו. חצי שנה לפני החלה התערבות ברגע של התבדחות שלא לומר התלוצצות אחרי כמה בירות טובות ושאר מיני אלכוהול לא ממש משובח. יש שכינו אותה התערבות טיפשית של ילדים מגודלים. אריה, סוג של חבר לעבודה, לא ממש חבר, יותר לכיוון של קולגה לעבודה, המקום שהתחלנו את קריירת ארוכת השנים שלנו בחברה.

זה התחיל בקנטרנות הדדית ונגמר בהתערבות שלא ממש התכוונו אליה של "מי ינצח בריצת המרתון הראשונה שלנו מאז ומעולם". כן, לרוץ ברצף ארבעים ושניים קילומטר ומאתיים מטר (לא לשכוח את המאתיים מטר, זה חשוב). משום מה העניינים קיבלו תאוצה בלתי מובנת וההתערבות רק העצימה, תפסה גלים וכללה אימונים מפרכים שהתבססו על תוכניות אימונים, לוחמה פסיכולוגית וכל מה שגברים בעלי מנטאליות של בני עשרה מסוגלים לעשות. ותאמינו לי, אתם לא מבינים דבר וחצי דבר למה הם מסוגלים. עם שלא התבגר.

בתחילה לא חשבתי שניקח את זה ברצינות, אבל אריה ואני עשויים מאותם חומרים של "הניצחון הוא לא הדבר החשוב, אלא הוא הדבר היחידי שחשוב". הבן זונה הזה, אריה בשבילכם, התאמן ואני איתו. זה הפך גם למין נושא שכולם במשרד שוחחו עליו ואפילו כבר החלו הימורים ושאר צחוקים והתבדחויות. לא היה אירוע חברתי שהעניין לא הוזכר, כולם השתעשעו על חשבוננו גם בשיחות מסדרון. אבל אריה ואני רק העצמנו את האימונים. נחישות לא הייתה חסרה לנו. התערבות או לא, זה הפך כבר להרבה יותר. שכחנו את הסיבה האמיתית למענה התכנסנו כאן.

כך שבדיוק לפני שנה אריה ואני התייצבנו על קו הזינוק למרתון הראשון בחיינו, שני גברים שכבר השיגו כמעט הכול בחיים, באמצע העשור החמישי של חייהם, טיפה משועממים ובעיקר בודקים את גבולות היכולות הפיזיות שלהם. להוכיח בעיקר לעצמם שהם נותרו צעירים שבאמת ניתן לעצור את הזמן מלכת.

ריח ההתערבות והתרגשות מלווה בחשש כבד הייתה באוויר. הבטחנו זה לזה ברגע של חולשה (אח, איזה שיר של שימי תבורי, אה?... די, תחזור לסיפור) ש"הטוב ביותר ינצח, והעיקר שנשאר חברים". כמובן שאף אחד לא האמין לשני באמת, ניצחון במרתון ובעיקר בהתערבות הייתה ערך עליון שגבר על ערכים אחרים ובהם חברות או סתם רעות. כל דבר שלא שירת את הניצחון, נדחק הצידה. האגו של שנינו היה חשוב מכל והסיט דברים שהפריעו לו לצד. היה ברור שהפסד בהתערבות לא בא בחשבון, זה הפך לעניין עמוק ובלתי מוסבר. אני מניח שיש כמה פסיכולוגים שלא לומר פסיכולוגיות היו כותבות על זה איזה דוקטורט.

כהרגלי, יום לפני, העליתי סטאטוס לפייס-בוק הכולל את צילום הבגדים ושאר האביזרים שיהיו צמודים אלי בריצה בליווי ציטוט חלקי של שיר "על קו הזינוק לפני המרוץ , בו אני ואת עומדים לרוץ, בכדי לשבור את השיא שלי שלך שהוא לא גבוה ולא נמוך" (מיכה שטרית מ"החברים שלה נטאשה", כמובן).

ואכן בבוקר - על קו הזינוק, יריית הזינוק החגיגית נשמעה, כמה חבר'ה מהמשרד שלנו מחאו כפיים וידענו שהם ימתינו לנו על קו הסיום. אין ספק שהם שאבו הרבה הנאה מהולה בקנאה סמויה ובנוסף גם הרבה עניין בעקבות ההתערבות שהכניסה הרבה הומר ועניין לחיי המשרד הדי משעמם שלנו.

פתחנו בריצה בקצב שתכננו מלכתחילה על פי האימונים שבנה לנו ניר, קולגה של שנינו במשרד וספורטאי בחסד בזמנו הפנוי. רצנו באותו קצב, מידי פעם אני הובלתי ומידי פעם אריה על מנת שכל אחד בתורו ישבור את הרוח הנגדית עבור השני, כמו שנוהגים לעשות במרוצי אופניים. הכול דפק, כמו שתכנן עבורנו ניר. שעון הריצה שלי והנתונים על הצג שלו, היו בדיוק כמצופה. תמיד התבדחתי שהשעון "גרמין" שלי היה הזוגיות הצמודה היחידה ששרדה אותי ואני אותה. אפילו כתבתי על זה פוסט משעשע.

זה היה מתיש, הקפדנו לשתות מים תוך כדי הריצה תוך שאנחנו מעבירים את בקבוק המים בינינו בכל תחנת שתייה בדרך. ניר הזהיר אותנו לבל נפספס עמדות שתייה שהיו פזורות על הדרך, "תהיה לכם תחושה שאתם לא צמאים, אבל זוהי תחושה מוטעית", שיננתי אמירותיו של ניר בראשי. מידי ארבעים דקות בלענו את ג'ל האנרגיה שלקחנו עימנו. הגענו לקילומטר השלושים.

שם, בקילומטר השלושים תמיד מספרים המנוסים שברצים שאתה נתקל ב"קיר" וירטואלי והשרירים ממאנים להישמע להנחיות שבאות מהראש, מה שלמנגינת ליבי התברר כנכון. כפות הרגליים שלי ממש שרפו והצעדים הפכו לקטנים יותר והקצב ריצה ירד בהתאם. ועדיין, התכנון עבד בדיוק כמו שניר אמר (מלך, האיש פשוט מלך). הערכתי את ניר על היכולת שלו להבין את הראש והפסיכולוגיה של הספורטאי.

בשלב מסוים, כעשרה קילומטר ק"מ לפני הסוף שנראו כמו מרחק של מאה ק"מ, אריה החל להיראות קצת לחוץ. אריה סימן עם ידו הימנית לעבר ברך שמאל כסימן מוסכם שהפציעה הטורדנית שלו הרימה ראש ובחרה בדיוק ברגע הקשה ביותר של רצי מרצון להרים את ראשה. ממש לא מתאים, בטח לא עכשיו.

ניכר היה שהמצב הלא נעים נותן בו את אותותיו ועוד הפציעה הטורדנית הישנה שלו ברגל שמאל התעוררה לחיים, צעדיו נראו משובשים משהו. המשכנו לרוץ. אריה התחיל לצלוע והקצב ריצה שלו ירד משמעותית. היה לי ברור כי אנצח אותו וזה מה שעניין אותי באותו רגע. הייתה לי תחושה שחולשתו של אריה רק העצימה את תחושת הסיפוק שלי. כדברי האצנים "הרגשתי חזק", לעיתים הכאב הפיזי זז הצידה ברגע שנפשית אתה נמצא בהלך רוח הנכון, אז הכל נראה פשוט וקל. אתה לא מרגיש שום כאב, אתה מרחף. וזה בדיוק מה שקרה לי.

אריה סימן לי שוב הפעם עם ידו השמאלית לכיוון הברך הסוררת. לא היה מנוס מלהיזכר ב - SMS (בסדר, בסדר: מסרון, לחובבי האקדמיה ללשון עברית) ששלח לי אריה בבוקר יום ריצת המרתון: "אח שלי, אורי. עברנו כברת דרך יחד. הברך השמאלית שלי קצת מציקה לי באחרונה. בוא נפתיע את כולם ונסיים ביחד ונראה לכולם שערך הרעות הוא חשוב יותר מכל, נראה לכולם במשרד שאנחנו עשויים מחומרים אחרים". עניתי לו מיד, בלי לחשוב לשנייה ואצבעותיי ריצדו על מסך המגע של הנקסוס שלי ורשמו תשובה מיידית כעבור שנייה: "אתה צודק, אני איתך". לא היה מנוס אלא לעמוד במילת כבוד שנתתי לאריה וחשבתי לעצמי שבאמת אעביר מסר מאוד חשוב לאנשים איתם אני עובד ואולי יש באריה משהו שבאמת יאפשר חברות אמת ולא רק בענייני עבודה. לא רק קולגה למשימות משותפות.

סימנתי לאריה, שאני איתו. פתחתי את אצבעות 2 כפות ידי והפניתי אותן בתנועה רכה לכיוון הקרקע כסימון מוסכם וברור שאנחנו מרגיעים וממשיכים ביחד עד הסוף, בדיוק כמו שסיכמנו. מילה זו מילה, גם באם נכתבה במסרון. יד ימיני נשלחה לעבר הצד השמאלי של החזה שלי לכיוון הלב בא לומר "אני באמת מתכוון לזה", היה חשוב לי להרגיע את אריה ושלא יישבר בקילומטרים האחרונים. תמיד אומרים שהכי חשוב במרתון הראשון זה לסיים אותו ולא להפסיקו באמצע. ככה המשכנו לרוץ את עשרת הקילומטר האחרונים, לקחתי על עצמי להוביל ולהיות זה ששובר את הרוח כי הבנתי שאריה אינו מסוגל יותר לעשות זאת. הרגשתי שגם אם נגיע ביחד, אני בעצם ניצחתי. התחושה הפנימית הייתה חשובה לי לא פחות ואולי יותר מההתערבות.

התקרבנו לקילומטר האחרון מותשים ומדשדשים. הסקרנים וסתם עוברי אורח מחאו כפיים כמו שקורה בכל מרתון. יש משהו קסום בכך שאנשים מרגישים צורך לעודד אותך ולקרוא בשמך שמתנוסס על החולצה מבלי להכירך, לשמוע "קדימה אורי", מידי כמה קילומטר, זה בהחלט מעודד. הבחנתי כבר בכמה מהחבר'ה שהחליטו ללוות אותנו באופניים לקראת הסיום.

ואז, משום מקום, בהפתעה גמורה אריה התחיל לרוץ בקצב מטורף כאילו נולד מחדש ואני בכלל בהלם ולא מבין. מאיפה הכוח, רגע, מה קורה פה?!?!

הוא סיים לפני. חצה את קו הסיום שידיו מונפות אל על. ראיתי את גבו והחיבוקים שקיבל מכל מי שהמתין לנו. סיימתי כמה שניות אחריו. תחושת השפלה קשה ומרה מעורבת בבגידה אפפה אותי. שתקתי ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. אני חושב שירדה לי איזו דמעה או שניים שניסיתי להסתיר עם ידי במסווה של זיעה. התכופפתי כדי לקחת אויר, אבל בעיקר כדי להסתיר את העלבון הצורב, הקשה מנשוא. הפנים שלי אמרו הכל ודיברו במקומי.

העובדה כי בפעם הראשונה בחיים שלי עשיתי מרתון ושאני בכושר טוב יותר משהייתי בצנחנים, משהייתי אי פעם, לא ניחמה אותי כלל וכלל. הרגשתי נבגד. כמה חבר'ה ניגשו אלי ותפחו על שכמי וניסו לעודד את רוחי, אבל זה לא הסיר ולו במעט את מה שהיה אחד הרגעים המשפילים שעברתי בחיי. החלטתי שאני שומר את הכול בבטן. נדרתי נדר לא לספר כלום. אבל כלום לאף אחד.

כעסתי על עצמי, על התמימות, על מי שאני, על טיפשות חסרת תקנה. מספר קללות במיני שפות עברו בראשי. גם הנייר לא יסבול אותן. או שכן, נראה בהמשך.

בלעתי את עלבוני המהול בזעם אדיר שסתם לי את הגרון וניגשתי לברך את אריה שהיה מוקף בלקקנים שלא לומר צבועים למיניהם ואמרתי לו בפני כולם בתקווה שקולי ישמע אוטנטי ככל הניתן "כל הכבוד גבר, ניצחת", הוא חיבק אותי ותפס את צווארי ולחש לי באוזן ציטוט של הסלוגן של ה"המוסד" -  "בתחבולות תעשה לך מלחמה" והוסיף, "שכחת את סיפור הארנב והצב?....אמרתי לך שאני אנצח". אריה חייך את חיוכו הזדוני הכל כך אופייני ומוכר. זה רק העצים את התחושות שלי.

הנהנתי במין חיוך מזויף לעברו של אריה. אבל בו ברגע, אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה. במרתון הבא אני אנצח אותו. האמת, שבראשי הרצתי משפטים שהיו ערבוב של אמירות כגון: "אני אטחן לבן זונה הזה את התחת ואזיין את אימא שלו", אבל לא רציתי לכתוב את זה כאן. אבל בסוף כתבתי.

היה ברור לי שבעוד שנה תהיה מלחמה. המרתון עוד להיות תפאורה בלבד למערכה כוללת שהחלה כעת. מחר בבוקר אימון גם אם אגיע על כסא גלגלים. אין רגש חזק יותר מנקמה, הרגשתי זאת כרגע יותר מכל. החלטתי להמיר את תחושות העלבון לטובת נקמה. ואין כמו נקמה מתוקה גם אם היא תהיה מרה, והיא תהיה. אין שום אפשרות אחרת. לא לי לפחות. פגעו לי בכבוד ואני אחזיר אותו ובכוח.

"מספרים שחברות בין גברים, זה משהו אחר", שמעתי קול נשי שלא הכרתי והופתעתי לשמוע מגיע מאחורי בעודי מנסה להחזיר נוזלים בשתייה חסרת מעצורים בליווי מחשבות על אימונים והנקמה הצפויה בעוד 365 יום.

הפניתי את ראשי לכיוון הקול "סליחה, מממ.. למה את מתכוונת?" שאלתי או גמגמתי (תלוי את מי שואלים), לעברה בהפתעה גמורה. היא אומנם נראתה כאחת הרצות, אך ללא רטיבות של זיעה או צליעה שנובעת משרירים תפוסים האופייניים למי שזה עתה גמעה סך של ארבעים ושניים קילומטר (ולא לשכוח את המאתיים מטר האחרונים). לבטח לא כמי שסיימה זה הרגע מרתון. על חולצתה הייתה מודפסת הספרה "9", אם כי בניגוד לשאר הרצים שמה לא היה מודפס מעל הספרה.

"מי את?", שאלתי בסקרנות. "אני ראיתי את הכל", אמרה ולא הוסיפה. "מי את בכלל, יש לך שם? שאלתי בסקרנות. "תקשיב, אין לי זמן, רק רציתי לומר לך שאתה ""Rocket man ויש לך שנה להוכיח את זה, יאללה שיהיה בהצלחה!" אמרה ופנתה לה לדרכה.

אין לך שם?" שאלתי שוב בניסיון אחרון, לקבל תשובה שעה שהיא הפנתה את גבה ופנתה לדרכה. היא נראתה ממש יפה, הזכירה לי איילה אצילית כזו, שיער אסוף לכדי צמה. "תראה באתר המרתון, אני מספר 9 ברשימה", סובבה ראשה אלי והפטירה ופנתה לדרכה והשאירה אותי קצת בהלם קרב שהצליח לרגע קט להסיט את תחושת העלבון הכבד שהומר כזכור לאנרגיית נקמה שנה מעכשיו.

כשחזרתי לביתי, פתחתי את אתר המרתון לקישור של אתר את רשימת הרצים. לרגע הופתעתי ובעצם לא, אבל רץ מס' 9 כלל לא היה רשום. הייתה שורה ריקה בן שורה 8 לשורה 10. חייכתי לעצמי, זה כמו בארצות הברית שבגורדי שחקים את הקומה ה - 13.שאלתי באם אכן הזיתי אותה, את זו שדומה לאיילה וקראה לי ""Rocket man. המשכתי הלאה.

חזרה להווה

עכשיו, שנה אחרי אני שוכב לי עם השקט מסביב, לצד צלילים של צפצופים במרפאה, מפלרטט עם יעל שעדיין לא חזרה והביאה איתה את הרופא. האם הנקמה המתוקה/מרה מומשה?, שאלתי את עצמי וקיוויתי שיש רק תשובה אחת לכך, אבל עדיין, הרוח רפאים הזו "9" מי ומה היא המשיכה להטריד את מחשבותיי. ואריה, אריה הבן זונה הזה, אני מקווה שלפני שהוא מת, רק יידע שהנקמה הושלמה....או שלא.

לנצח את האריה ושאר השדים. סיפור קצר, פרק ב'

דרור בנדלר, 27 ספט' 2014

לנצח את האריה ושאר השדים. סיפור קצר, פרק ג'  ואחרון

תקציר שני הפרקים הקודמים:

אורי מתעורר ומגלה כי נמצא במרפאה מותש לאחר ריצת מרתון.

לצידו של אורי שוכב מעולף אריה יריבו של אורי שמכונה על ידו "אריה הבן זונה", עדיין לא ברור מי ניצח מבין שניהם בהתערבות על ניצחון במרתון.

מדובר במרתון השני של אורי ואריה לאחר שבראשון אריה בניגוד לסיכום מוקדם בינהם כי לא יתחרו ויגיעו ביחד, שיטה בו, בגד באמונו של אורי וניצח במרמה.

אורי בולע את העלבון ונשבע כי במרתון הבא יעשה הכל כדי לנקום. אולם, כאמור שניהם נמצאים במרפאה תוך שאורי משחזר אירועי אשתקד ואילו אריה עדיין מעולף לצידו.

אורי מנצל את הזמן והסיטואציה לפלרטט עם יעל, האחות המטפלת בו, בהצלחה מוגבלת ביותר, שלא לומר בכלל לא. עם זאת, הביטחון העצמי שמפגין אינו אופייני לו ובהחלט מפתיע גם אותו.

דמות מסתורית ששמה לא ידוע עם מספר "9" מודפס על חולצתה, ניגשת לאורי עם סיום המרתון הראשון ומספרת כי ראתה את אריה בוגד באמונו של אורי ואף מכנה את אורי ""Rocket man.

ניסיונות של אורי לאתר את נושאת מספר "9" לא צולחים אולם כעבור שנה, כאשר אורי שוכב  במרפאה, יעל האחות המטפלת מציינת שבחורה נושאת את הספרה "9" מוסרת איחולים וכי אכן אורי הוא ""Rocket man אמיתי.

אורי ממתין שיעל האחות תקרא לרופא שישחררו, הוא כבר מת לדעת שהוא הצליח לנקום את ההשפלה שגרם לו אריה.

נ.ב - למי שלא קרא, שני הפרקים הקודמים  מונחים להם בציר הזמן בפרופיל שלי.

פרק ג' ואחרון:

עכשיו, שנה אחרי, אני שוכב לי עם השקט מסביב כאשר ברקע ממשיכים צלילי צפצופים מונוטוניים ודי מעצבנים במרפאה, ממתין ליעל שתביא איתה את הרופא שאמור לשחרר אותי וכמובן ניסיון האחרון שלי לחלץ את המספר טלפון שלה.

האם הנקמה המתוקה-מרה מומשה?, שאלתי את עצמי וקיוויתי שיש רק תשובה אחת לכך והיא חיובית (תהיתי באם אפשר לדבר על נקמה במונחים חיוביים). אבל עדיין, הרוח רפאים הזו "9" מה ומי היא המשיכה להטריד את מחשבותיי.

ואריה, אריה הבן זונה הזה, אני מקווה שלפני שהוא מת, רק שיידע לפני מותו שהנקמה מומשה במלואה וכמובן כוללת השפלה פומבית ראויה.

שכבתי והבטתי לתקרה הלבנה מעלי. בפינותיה היו קורי עכביש שהבחנתי בהם רק כעת. לא המקום הכי נקי בעולם, חשבתי לעצמי. אילו רק היה לי את הנייד הייתי יכול לשלוח איזה מסרון ולדעת אם הצלחתי לנקום באריה, לדעת שהשפלתי אותו בלי תחבולה, בלי שטיקים. פשוט ניצחון כי אני הכי טוב, כי אני לא אריה, כי אני אורי, כי אני צודק, כי מגיע לי.

התחלתי לשחזר את השנה האחרונה שלאורכה השקעתי את כל מרצי באימוני הכנה למרתון הזה. ביני לבין עצמי קראתי לזה אימוני נקמה. כך התייחסתי לזה ומשם גזרתי וקבעתי את סדרי העדיפויות שלי. כל אימון, כל דקה או שנייה, כל ביס, כל קלוריה כל נתון היה מתוכנן לפרטי פרטים.

כול כולי הייתי מושקע בעיקר נפשית ומחשבתית בהכנות שכללו אימונים מטורפים. דאגתי להתאמן לבד, בשקט עם עצמי. הספרטניות חלחלה לכל איבר בגוף שלי, אך בעיקר לראש. שעות לא שעות, גשם או חמסין אני קרעתי לעצמי את התחת מעבר לכל פרופורציה. ידעתי שאני חייב לסגור את המעגל הזה. לסגור בשביל עצמי.

הייתה גם את זו שלא הבינה אותי והלכה לה בעצב, ואת זו שניסתה להתקרב ולא הצליחה כי לא נתתי לה להפריע לי בתוכניות, וכמובן זו שהחליטה שאני חולה נפש וברחה כל עוד נפשה בה. היו גם את הילדים שקיבלו פחות אבא, אולי הרבה פחות. והחברים שלא הבינו מדוע הפכתי לאובססיבי חסר כל תקנה בכל הקשור לאימונים. חלקם הבינו ותמכו אל רובם התרחקו כי הרגישו שאין להם מקום לידי. היו כמה שאמרו לי ברגע של פתיחות שהם רוצים את אורי בחזרה. אבל אני שנדרתי נדר לעצמי לא לספר את הבגידה של אריה, לא יכולת לשתף והמשכתי להסתגר בעצמי, באימונים, בריצות, במחשבות שלי עם עצמי, בטוטאליות.

גם במשרד התקשו להבין מדוע האנרגיות, החיוך ושמחת החיים שהיו סימן היכר שלי כבר לא מה שהיו. השעות הרבות, האין סופיות שהשקעתי הומרו בחלקם לשעות אימונים והעייפות במהלך שעות העבודה במשרד ניכרה עלי ועל תווי הפנים שלי. לגמרי. אי אפשר היה להחמיץ אל העיגולים השחורים שנצרו סביב עיני. חלק טענו בפני שאני לא ממש מרוכז ומפוקס חלקם ניסו לחדור את השריון העבה שעטפתי בו את עצמי. וכצפוי, בסבב הקידומים נשארתי מאחור. לא כעסתי ולא התמרמרתי. קיבלתי זאת כמובן מאליו. ידעתי שלא מגיע לי. אני תמיד אומר שאדם הוא זה שקובע גורלו. הייתה לי מטרה אחת - נקמה. השאר, היה פחות חשוב או לא היה. זה היה גורלי ואני קבעתי אותו.

ואילו אריה?. אריה ידע שאני כל כולי משקיע את נשמתו. והוא, אריה, לא נשאר מאחור. אימונים מפרכים היה גם מנת חלקו הרי אנחנו עשויים מאותו פס ייצור. אריה ידע שהפעם לא יוכל לשטות או לרמות. הפעם לא יהיה "בתחבולות תעשה לך מלחמה". אריה ידע שהפעם זהו מרוץ שבו באמת הטוב ביותר ינצח. הפעם אין תחבולות, אין שקרים. הפעם הטוב ביותר ינצח. אריה שעשוי מאותם חומרים שאני עשוי מהם, לא נשאר מאחור והתאמן כמו שמעולם לא עשה בעבר.

לפתע את השקט וצפצופי קולות המרפאה הפריעה שירתו של שלמה ארצי .."את נוסעת לשם, את באה מכאן, את אוספת את כל הבגדים ויוצאת אל הדרך, הדרך קשה, הכל כל כך פתאומי. ובתי הקולנוע מלאים אדם. ואני מלא פחדים, טלפני, טלפני, כי אם לא אז אדאג, גם אימך די דואגת - תדעי"..... 

הופתעתי....מה מוסיקה עכשיו במרפאה, חיפשתי את המקור שלה....וזה המשיך...

..."כן, אני כבר נפלתי וקמתי וגם השמים כאילו נופלים כשאתה לא מוכן, ואתה לא מוגן והכול כל כך פתאומי. והעיר רטובה מהגשם הדק ופנייך הן סוג מעודן. את נושאת מזוודה, את נוסעת מרחק. טלפני, טלפני. כדי שלא אדאג לך, אני לא אשב בשקט "...

"אולי כבר תענה?!, אי אפשר ככה לישון", שמעתי את קולו שלו לומר שאגתו של אריה בהפתעה גמורה. הבטתי לכיוונו והוא כלל עדיין לא התעורר מעלפונו ועדיין שכב לו. לא הבנתי איך אריה צועק מתוך שינה.

"נו כבר!" שמעתי את קולו שוב. "תענה לפלאפון, אתה לא שומע?....

התעוררתי. תפשתי את הפלאפון. "הלו, עניתי בחצי שינה למרות שידעתי שזה רינגטון של ליר ביתי. "אבא, אתה נשמע רדום", "מה פתאום, אני ער כבר חצי שעה" עניתי בשקר לבן, אינסטינקט שפיתחתי לאורך השנים במשרד. ליר המשיכה בשלה "אני ודור בדרך. גם עידו איתנו. רק רצינו לעדכן שנחכה בנקודה שקבענו ודור ירוץ איתך את העשרה קילומטרים האחרונים ואני אלווה אתכם עם האופניים ועידו יהיה איתי על הכיסא מאחור, הבאתי לו קסדה מתאימה. ולפני שאתה שואל אז, לא שכחתי את המצלמה", ליר כרגיל עם כושר הארגון שלה שירשה ממני תפרה את הכול בדיוק כמו שסיכמנו. "מצוין" עניתי, "שמח מאוד שתחכו לי" גרוני נשנק קמעה מהתרגשות וקיוויתי שהצלחתי להסתיר זאת. "ילא בי", חתכה ליר את השיחה בעגה צבאית שירשה (גם) ממני (לצערי) ואני, אני - התיישבתי על המיטה. מנסה להבין מה היה כאן בכלל.

"תגיד לי, יש לנו מרתון ראשון ואי אפשר לישון בשקט? בשביל מה הזמנו חדר במלון? ירה שלא לומר נבח אריה ללא אזהרה. "טוב. בוא נעשה קפה ונאכל משהו. גם ככה היינו צריכים לקום בעוד רבע שעה". אריה כהרגלו עשה סדר והתמקד במשימה. "אתה נראה בהלם קרב, קום!, לא כל יום קמים למרתון ראשון בחיים שלנו". אריה קם להרתיח מים, תוך שבדרך הפריח לאוויר החדר נפיחה ראויה תוך הבעת שביעות רצון עצמית וחיוך דבילי אופייני לילד עם מנטאליות ואינטליגנציה רגשית של בן 4 או אולי 5. אנשים לא משתנים, אמרתי ושיננתי לעצמי ולא יכולתי להישאר חייב והפרחתי גם אני נפיחה לא פחות ראויה. תחרות או לא, היום אני לא מפסיד. גם לא בשטויות.

"תשמע אריה, היה לי חלום מוזר לאללה, אני לא יודע איך לאכול אותו ואתה יודע, בדרך כלל אני לא זוכר חלומות", אמרתי שלא לומר מלמלתי תוך הגהה איטית של ההבהרות וקול של הפתעה גמורה שעה שאני עדיין ישוב על המיטה. "ולמה אתה חושב שזה מעניין אותי?", הפטיר אריה תשובה כל כך צפויה בבנאליות שלה. היה כל כך ברור שאשמע, בדיוק את אותה תשובה ששמעתי כל שנות היכרותי עימו. אריה שבפנים הוא רגיש כל כך, למד לבנות לעצמו מעטה כבד קשיחות שלא באמת קיימת אצלו בפנים. חייכתי לעצמי וקמתי מהמיטה שהייתה כולה ספוגה זיעה והתחלתי לשתות להחזיר לעצמי נוזלים שאזדקק להם נואשות בשעות הבאות, במרתון הראשון שלי. שלי ושל אריה.

קצת התבאסתי שיעל לא באמת קיימת, עד שתפסתי אומץ לפלרטט עם בחורה שווה כזו, כמו בסרטים. מעניין באם הייתי מצליח לשכנעה אותה לצאת איתי, האם באמת יש לי את זה, את אינסטינקט הצייד בעל הלשון החלקה ועדיין ואולי אלך למרפאה הקרוב והיא תהיה שם. ועוד פעם "9" שצצה לי בחלום. שאלתי את עצמי אם אין לה מה לעשות בחיים שלה חוץ מלבצע גיחות לראשי במהלך חלומות שבדרך כלל אני לא זוכר, אלא את הופעותיה. חשבתי על ההיא שהייתה וכבר לא כאן שלימדה אותי קצת על החלומות והפרשנות שלהם למציאות. היא תמיד אמרה "חלומות, זה שאריות של היום יום, של החיים". מעניין מה היא הייתה אומרת על החלום הזה שלי ואיפה היא בכלל היום.

אריה ואני המשכנו להתארגן, קפה שחור חזק, מים ופיתה מרוחה בדבש כולל נישנושי פסטה קרה משאריות מאתמול בערב על פי הנחיותיו של ניר, האיש המאמן והאגדה. התלבשנו. לבשתי את חולצת המזל שלי "Columbia" הכחולה שקיבלתי במתנה מהילה שהיא בחורה שכל כולה נשמה טהורה. על החולצה היה מודפס בגבה הכיתוב ""Rocket man (צמד המילים שנלקח משירו האלמותי של אלטון ג'ון) וכמובן התנוסס עליה המספר "8" (אורי מלמיליאן, אלא מה) ההתרגשות הייתה גדולה.

כרגיל התנהלנו ללא דיבורים. התרגשנו ולא הצלחנו להסתיר זאת למרות שכהרגלנו בקודש די ניסינו. ענדנו את השעונים, הצמדנו את חגורת הדופק, שרכנו את הנעליים ועשינו מסדר המפקד אחד לשני שלא שכחנו כלום. עברנו על רשימת הדברים כאילו מדובר בבדיקות חובה של טייס לפני המראה. הרצינות לא הייתה פחותה. היעילות שלנו הייתה מפחידה את גם את אותו משטר אפל בהיסטוריה של עם ישראל.

"זהו, נראה שהכול תפור ומסודר", אמר לי אריה. "כן" עניתי והישרתי מבט לאריה. "אפשר לצאת, בוא ננשום אויר קצת", אמרתי ופניתי לצאת מחדר המלון. קו הזינוק היה ממש קרוב אליו. ברחוב למרות שעת הבוקר המוקדמת, כבר נשמעו קולות הסדרנים ושאר הרצים המתאספים "חכה רגע, חשבתי על משהו" אמר אריה בקול מהוסס משהו שלא היה אופייני לו.

"מה", הבטתי לעברו ושאלתי "הכל בסדר אצלך?, אני מעדיף לשאוף אויר לא רוצה להילחץ בזמן, אתה מכיר אותי אני תמיד מקדים" אמרתי. אריה שלא כהרגלו נשמע מהוסס, "תשמע, חשבתי על ההתערבות שלנו, זה נראה לי טיפשי משהו... עברה בי מחשבה להפתיע את כולם ושנסיים את המרתון ביחד ונראה לכולם שערך הרעות הוא חשוב יותר מכל, נראה לכולם במשרד שאנחנו עשויים מחומרים אחרים". אריה סיים את המשפט הרים את ראשו והביט לעברי והוסיף "מה אתה אומר?"....

הישרתי מבט ללבן בעיניים של אריה, חייכתי אליו ואמרתי בנחרצות ש...

לנצח את האריה ושאר השדים. סיפור קצר, פרק ג' ואחרון

דרור בנדלר, 4 אוק' 2014

קצת רקע על הסיפור בנימה אישית:

עד היום עשיתי רק מרתון אחד לפני כשנתיים וחצי ובעקבותיו כתבתי את היומן מסע שהביא אותי להחליט שאני עושה מרתון וכמובן לבצעו בפועל. קראתי לו "מרתון של מחשבות".

את היומן מסע הזה שנקרא כאמור "מרתון של מחשבות" קראו שני אנשים בלבד, יחד איתי שלושה. הסיפור הזה, מתכתב באופן ישיר עם אותו יומן מסע.

עם זאת, הדמויות שמופיעות כאן בחלקן מתכתבות גם הן עם המציאות בשמות, בהתבטאויות ובמאפייניהן

יש דמויות שמוקצנות מאוד ביחס למה שהן באמת בחיים האמתיים עד כדי דמיון שגובר על המציאות.

כמובן שיש דמויות שכלל לא קיימות.

נכון, שאלתי את עמי באם מישהו שכלל לא מכיר אותי, יוכל ליהנות מהסיפור. מקווה שכן.

התגובות שקיבלתי הגלויות והלא, בהחלט עודדו אותי לכתוב את הסיפור, אפילו הלחיצו משהו בציפיות אבל אודה ומתוודה בהחלט זו הייתה חוויה מעניינת ומרתקת ואולי העולם הרישתי-חברתי בהחלט מאפשר זאת ביתר קלות.

אם חלקכם מאוכזבים מהסיום הלא ברור וחד אני  בהחלט מבין אתכם. כל אחד מכם יכול לקחת את הסיפור לכל מקום שרק תרצו בו, אבל מרתון לא עושים בשביל לנצח. מרתון עושים בשביל לעשות מרתון, בשביל לעמוד באתגר, בשביל להיות עם עצמך.

באותו שבוע, אז לפני כשנתיים וחצי "שיר השבוע" שהעליתי היה "יומן מסע" של אביב גפן אולי חלקכם זוכרים ואם לא, תקראו את המילים.

אינספור שבילים ויציאה 
רושם בתוך יומן מסע 
להתערבב ולא להיבלע 
רושם בתוך יומן מסע 

והיה אם מישהו בא 
אל תסתובב 
כי זה תמיד יכול להיות 
זה שידליק לך את הלב 
יפרוק את הכאב בשלווה 

מגע הרוך גובר על המכה 
רושם בתוך יומן מסע 
כולנו עשויים אבק של אהבה 
רושם בתוך יומן מסע 

מביטים למעלה ונושאים תפילות 
כשבינתיים שוכחים 
שהמשמעות לחיות 
היא לשאול את השאלות ולענות 

מקווה שאהבתם, דרור