מרתון של מחשבות, פרק א' ביומן מסע

מרתון של מחשבות

...מה שמייחד בריצה, זה היכולת לנוע בתוך עצמך ובעיקר להביט אל תוך עצמך, והמחשבה פתאום תעוף תצוץ לה ללא כול תכנון. היא תבוא כי פתאום שמעת איזה שיר, כי ראית מישהו או משהו תוך כדי, כי הנשימה כבדה ואתה מסיט את המאמץ למקום אחר. אין למחשבות סדר כרונולוגי או היגיון סדור שאתה מכיר לפני הריצה זה בערך כמו חלום. אתה הולך לישון עם שאריות של היום וקם עם סיפור חדש כי בחלומות הכול מותר והשליטה שלנו אינה מוחלטת...

"אין לי חוץ ממך כלום, לצאת ביחד למרכז המסחרי, להתבונן בחלונות המטופחים, למתנ"ס שליד המזבלה לקחת את הילדים, לים לרדת, להסתכל בגלים, רוח לא עולה כסף, גם לא חלומות"
(רמי קלינשטיין, חוץ ממך כלום)

...היינו שישה אי שם בתחילת שנות האלפיים, ממוקמים בחור עם דלת אחורית בכניסה לחדרה. היה את הנרקיסיסט שאהב את עצמו וכולן אותו, את זה שבלשונו היה מבעיר בערות ושובר קירות, היה את זה שהתחתן עם סבתא שלו וכונה על שם אחיה שנפטר, והיה את זה שהמנוע היה קטן מכדי לסחוב אותו ואת ההוא שלא רצה להיות שם ובסוף הלך. היה גם את זה שגידלתי שכול הזמן חייך ואכזב אותי עד כאב. היה גם אותה, גלגל שיניים קטן, חכם מכולם שראתה והכילה את כולנו ואת הכול. יחד איתי היינו מושלמים ובעיקר מנצחים. אין כמו תחושת ניצחון. היום אנחנו לא קיימים באמת. בעיתוי והזמן של אז, ההווה אינו קיים עוד.

"היינו שישה, כתוב על הקיר, נשארתי אחד אם סופרים גם אותי, כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו, זה שהלך אחרי כסף גדול, וזה שמלך על שלושה רחובות, כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו"
(שלמה ארצי, היינו שישה)

...את ההארות התחלתי לקבל תוך כדי ריצה, המאמץ הפיזי מותיר לך מעט מאוד אנרגיה ואז פתאום אתה מגלה שהמוח במהלך הריצה, מעשה שטן, בוחר לו את הדברים החשובים באמת, החשובים שלך אישית. לא ידעתי מה ייכתב כאן, ידעתי בוודאות שרק ביום שאחרי הדבר הזה שקוראים לו מרתון, אתיישב אדע. על מי אני בעצם עובד?...ידעתי גם שאני רואה במילים האלה על המרתון הזדמנות לכתוב על הדברים האמיתיים שעברו ועוברים עלי...

"השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם, לאורך הטיילת הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים, ואתה מרגיש, שאתה, האיש הכי בודד בעולם, מוצא את עצמך הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת, אני סומך על הגשם שימשיך לרדת, שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" 
(שלום חנוך, נגד הרוח)

...שהתחלתי להתאמן, ניגש אלי "הערבי" באיזה אירוע פרידה ממנו, ככה משום מקום ונתן לי ספר של הרוקי מרקומי, אותו סופר יפני שבין השאר גם חובב ריצות למרחקים ארוכים שכתב את מה שנחשב לאישי מבין ספריו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". היה זה הספר הראשון שקראתי אחרי שנים. שנתיים אחר קריאת הספר, אני אנסה לעשות את המרתון הראשון שלי...

"כתב ידך הלא מוכר לי, וקולך המהפנט, צלצולך הטלפוני, שכנע אותי לצאת, מהבית החם לרחוב הקשה, אל העולם, התפתלתי כשקראת לי, כי אסור היה לי אז, לפרש את סימנייך כאותות של אהבה, כבר שכחתי מתי עפתי, ומתי את כל חושי, איבדתי כך" 
(שלמה ארצי, נבראתי לך)

...הכתיבה אפשרה לי תמיד לשחרר ולהוריד לרגע את השריון. ברור לי כי מתי מעט יקראו את מה שאכתוב. כנראה רק זו שהחליטה להישאר ולא הלכה. כן, זו שהייתה שם להושיט יד שההיא הלכה והאחרים הלכו גם הם. אז היא נשארה ויודעת את הכול. כמעט את הכול. תמיד משאיר לי קצת בצד. סוג של ביטחון. אחרי שכבר נתתי הכול ולא נשאר כלום, אני שומר בצד. קצת...

"היו, היו ערבי געגועים, היו ימים טרופים, היה כאב חבוי, ורגעים מכושפים, אני אזכור מבט, מגע ידיים בכתפי, אני אהיה לצל חולף בשדותיכם, לסוד נסתר, היו שלום, אני חייתי ביניכם, כמו צמח בר"
(סי הימן, כמו צמח בר)

...לבד. זה המאפיין העיקרי של ספורט הריצה. הלבד הזה, הגוף שלך, המחשבות שלך, האמת כפי שמעולם לא נראתה והשתקפה מולך. אין לאן לברוח, הדחקה זה לא שם המשחק. תמיד הייתי שחקן קבוצתי. בעבודה, בכדורגל, בחיים, אבל לא עוד. תחשבו בכנות עם עצמכם, כמה שעות אתה יכול להיות לבד מבלי לברוח ממה שאתה?...בשעות האימונים, מוקדם בבוקר, בקור, בחום, בעייפות, בזיעה, בכאב, באכזבות, בניצחונות. אבל, כל זאת לבד...

"לאונרדו בטוח הלב לא צריך לנוח, ושוב מתאהב ארמונות באוויר, מוות בטוח זה מוות מהיר, אם בא לכם להיות חברים שלו, בזמן הקרוב הוא יעשה לכם טוב, ביום שישוב עייף ועצוב, אתם תזכרו, שיש אנשים קצת יותר חלשים"
(עברי לידר, לאונרדו)

...הלבד הזה התחיל ביום שלישי. לפני שנתיים וקצת. היא התיישבה ודיברה, היא הסבירה או ניסתה להסביר משהו שעד היום אני ממש מנסה לשחזר ולא יכול. פוסטראומה, יאמרו אנשי המקצוע. ניסית להקשיב ולהבין, אבל הבנתי שבפעם הראשונה בחיי אני מאבד את הדבר החשוב לי ביותר בחיים. פשוט ובנאלי עד כאב עד כמה אתה חסר אונים. הייתי משותק ומאובן. ביום הזה, יום שלישי בערב איפשהו לפני יותר משנתיים התחלתי את הלבד. היום אני יודע ששם התחלתי את המרתון, התחלתי את הלבד...

"She packed my bags last night pre-flight, Zero hour nine a.m., And I'm gonna be high as a kite by then, I miss the earth so much I miss my wife, It's lonely out in space, On such a timeless flight"
(Elton john, Rocket Man)  

...יש משהו טוטאלי וסופני במושג הזה שקוראים לו מרתון. נכון, יש ענפי ספורט קשים יותר, מאתגרים פיזית באופן בלתי נתפש, אבך מרתון זהו מותג של לתת את הכול, לא פחות. הרי הראשון שעשה את זה על פי המיתולוגיה היוונית, בעצם מת מיד לאחר סיים את מה שבדיעבד ייקרא מרתון. לפעמים אני מביא את עצמי לקצה גבול היכולת. לא סתם קצה. קצה גבול היכולת של עצמי. לפעמים אני מקנא באלה שאומרים לעצמם או לסביבה אני ממש לא מסוגל, פשוט תעזבו אותי בשקט...

"מזגוגית החלון אל זגוגית העיניים, עובר זמן גשום, ודקות חשוכות, אין עוד אלף ביניים, שתיקה ועישון, מנסה את הריק, כדי לשרוט את הכלום, והיובש נושר מן הקיר, מלטף עצמים בחלל העמום, ודמותך ואוויר, ובין כל הדברים שכאילו, ובין כל הדברים שהם כמו, את היית המגע ואפילו, כשהאורות האפילו, את היית הדבר עצמו"
(רמי קליינשטיין, זמן גשום)

...אין לי תמונות שלה, אולי פה ושם. אין לנו גם תמונות ביחד. נשארו לי הרבה מאוד מילים כתובות בכתב ידה ובמיילים. אבל השירים והמוסיקה שהיא אספה לי אז, נשארו. הם נצחיים וליוו ומלווים כל מטר שאני פוסע, בכל מהירות ובכל מצב שהוא. לכל שיר ומילותיו משמעות. ואין לי כל כוונה לשחרר. אני ניסיתי, אבל היא לא עוזבת, או שאני ממשיך לאחוז, היא רצה איתי באימונים, במרוץ, לפעמים היא באה גם באותם רגעים של חלומות נדירים ואיתם אני קם בבוקר וממשיך בלעדיה...

"הכול יכול לקרות, אין כיוון לרוח, המרחב פתוח, האופק לא נגמר, הכול יכול לקרות, מאהבה נתפרת, או מפרידה נפרמת, בסוף כלום לא נשאר"
(נינט טייב, הכול יכול לקרות)

...סביב הקילומטר ה – 30 הבטיחו לי שאני אפגש בקיר ושהרגליים לא יסחבו, שהראש ירצה, אבל יאותת שהוא כבר לא יכול. כמה הם צדקו. עכשיו אתה מגייס את המשאב העיקרי שנשאר לך. שרפת כבר את כל מה שהכין אותך, את שעות האימונים, את ההכנות, את טיפת החמצן שנשארו בשרירים, בולע תוספים למיניהם. הדופק עולה לרף מהיר אך חלש אות לחוסר בחמצן. עכשיו נשארת עם ערכים של עצמך וחוסר הנכונות לאכזב, לא סתם לאכזב. לאכזב את עצמך זוהו מצב בלתי אפשרי, כמעט. תוכנה שלא מסוגלת להרפות, המוסיקה והשירים באוזניות כבר לא עושה את זה, דור מביט לאחור ויודע שלאבא קשה, הוא במבט שלו לעברי שואל "מה לעשות?" אני מביט לעברו ומסמן לו להמשיך...

"When the evening shadows and the stars appear, and there is no one there to dry your tears, could hold you for a million years to make you feel my love"
(Make You Feel My Love, Adele)

...המבטים של העומדים בשוליים ומוחאים כפיים, שונים. חלקם משתתפים איתך בכאב, חלקם לא מבינים והשאר מקנאים. אני לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותי. אבל נוצרת קירבה בלתי הגיונית. היד השמאלית מאוד כואבת לי, ממש. כאב שאני לא מכיר מהאימונים. הגב התחתון זועק שאינו עומד בעומס. כמה כאב אני מסוגל לחוות?...דור משיט לי כוס מים מלאה למחצה. אני צועק לעצמי "רק אל תפסיק לרוץ", דור רואה תנועות שפתיים, אך אינו שומע דבר כי הכול אצלי בראש...

"עד עכשיו לא נשאר דבר, תן לי סימן, הכאב שהיה נשאר, כן, כל הזמן, אתה מתרחק, כמו גל נעלם, ועל החול החם, רק המבט שמכאיב כל כך, כשחום גופך בי, אוחז בי ומתרגש, לוהט בי ומתפתל, הכאב הזה" 
(עופרה חזה, הכאב הזה)

..ההשכמה בשעה 4 בבוקר, הייתה קלה. גם ככה לא ישנתי איזה שבוע לילה כמו שצריך. הבטיחו לי שכך יהיה ועוד בנוסף דווקא הלילה העבירו לשעון חורף ופחות שעה לישון. כמו טייס אוטומטי עושה את הפעולות באופן רובוטי להחריד, כמו תמיד ההכנות הסתיימו ערב לפני. שולח SMS לעדכן שהתעוררתי. מוצא SMS שנשלח לפני שהכרחתי את עצמי להירדם ובו איחולי הצלחה מזו שבדייט הראשון שלי איתה אמרה לי שהיא בהריון, מחזיר תשובה למרות השעה, ולוגם מהנס קפה ומיד מהשחור ומסיר מחשבות על החיים. המחשבות יחזרו...

"You're falling through the night and giving in to bad dreams, where nothing is as it seems. There's still a long way to go. And the fading glorious night, never seems to bring you home. You think that this is your road. There's still a long way to go".
(James Dean Bradfield, Still a Long Way to Go) 

...נכנס לרכב, מוודא כי כל מי שירוץ איתי היום התעורר גם. זה מה שסיכמנו אתמול, עוד סיכת ביטחון לוודא שקמים ליום הזה, לאתגר שהצבנו לעצמנו, הצבתי לעצמי. יש חשכה בחוץ, שקט. מדליק את הרדיו ומתחלי בנסיעה. גלגל"צ. תחנת ברירת המחדל שלי 91.8. והשיר הראשון הוא
 I am with you" ", אני מחייך לעצמי כאילו שלא ברור שהיא איתי. ממש. הנסיעה כמו כל נסיעה בשעות האלה מלווה במחשבות שמעבירות את זמן הנסיעה...

...הדרך שקטה, יש עוד כמה רכבים שנוסעים לאותו מקום. לכל אחד מהם גורם אחר שמריץ אותו קדימה, מניע אותו למאמץ על אנושי. המחשבות של כל אחד מאיתנו שונות ומתחברות לדברים אחרים. מעניין כמה מהם יכתבו כמוני, כמה מהם יכתבו בצורה הזו. לי זו פעם ראשונה שמתעד את עצמי. מנסה להביט לאחור מבלי לרעוד. פתאום הטלפון מצלצל וקוטע את המחשבות. וטוב שכך. להתרכז בריצה, זה מה שחשוב...

"ולפעמים אנחנו כלים ונשרפים בחום האהבה, והיא כהרף עין מוצאת לאן ללכת אף פעם לא תשבע, אם בשמה תתני לי להציל אותנו, אנסה בכל כוחי" 
(פבלו רוזנברג, בדמעות שאת בוכה)

...אני שואל את עצמי באם מישהי תוכל שוב לחדור את השריון. האם באמת אהיה מוכן לתת למישהי להיות שם. אבל להיות שם באמת? האם זו שתבוא תוכל להתמודד בהשוואה הבלתי הגיונית עם ההיא שחדרה את השריון וחתכה לה?, לא רק זה, האם היא באמת תדע מול מה היא מתמודדת? מול מיתולוגית שעצם היותה כזו, אינה מאפשרת התמודדות. כן, אני יודע שזו לא את, אלא אני. כמה פעמים השמעתי את המשפט הזה מאז שהיא הלכה? הרבה. יותר מידי...

"אם לא היא אז אף אחת, יותר טוב כלום מכמעט, עיתון באנגלית ובושם בזול, אם היה לי הכסף, הייתי קונה את הכול"
(עברי לידר, יותר טוב כלום מכמעט)

...הדמויות שעברו דרכי בחיים עולות ויורדות. אלו שנגעו, אלה שהיו שם במקומות השונים ברגעים נשכחים ושלא. והיו כאלה שהיו שם ובהמשך אכזבו, כל כך אכזבו שהם כבר לא כאן. אני לא נותן הזדמנות נוספת למי שהכנסתי ואכזב אותי, אין לכך מחילה בעולם שלי. אני מסוגל לקבל אכזבה מארגון, מערכת, או כל דבר דומה, אך אכזבה מאנשים שנתת בהם אמון ולא היו שם שהיית צריך, נמחקים להם ברגע. אלה שיו שם וברגעים הקשים באמת והושיטו יד, כורתים עימי ברית עולם...

"תגידי לו שזה נגמר, תגידי לו שאת עוזבת, תאמרי לו שהלב אמר, שכבר הגיעה השלכת, למרות שהוא אוהב אותך, תגידי לו שלא יבטח, את לא עוזבת בגללו, זה בגללך, תגידי לו" 
(אוהד חיטמן, תגידי לו)

...בתוך הקילומטר ה – 25, עדיין בקצב שקבעתי לעצמי. אמרו לי שעלי להסתפק בזה שאסיים את המרתון, אך אני קבעתי לעצמי הרבה יותר. העייפות מחלחלת והקצב קצת מתחיל לרדת, המבטים לשעון העצר שעונד על פרק ידי השמאלית, נעשים בתדירות תכופה יותר, יש שם את הרץ הווירטואלי שקבעתי לו את קצב הריצה. זה הצל שלי ואין לי כול כוונה לתת לו להשיג אותי. בינתיים אני משיג את הצל שלי, את עצמי, התחרות מולי או מולו בלתי אפשרית. ויש את הפרדוכס המובנה שאם בעצם עמדתי במה שקבעתי לעצמי, משמע יכולתי לתבוע מעצמי יותר...

"רוצה להעיז, לא תמיד מסוגל, חושש להגיד, מה שלא מקובל, ואם תעמדי לצידי, אם תביני ולא תלעגי, אם תכירי, קבלי את הילד שבי, הילד שבי, מסתכל בגבי, עוקב אחרי, ברחוב הצדדי, זה הילד שבי"
(דני בסן, הילד שבי)

...אחותי הבטיחה שהיא תחכה לי עם ליר ודור בקילומטר ה – 33. אחותי קטנה ממני בשנה והתקרבנו מאוד בתקופה הזו. אני יודע שמשם יהיה קל יותר, אני חייב להגיע לפחות לשם. ביקשתי שליר תבוא עם המצלמה שקניתי לה ליום ההולדת לפני שנתיים ותצלם. דור ירוץ איתי עד הסוף אם אצליח להגיע לשם. בשנה הזו התקרבתי למה שאני חושב צריך להיות אבא. דור דומה לי, ליר דומה לזו שעזבתי. בשניהם יש אותנו. אין עוד הרבה, אני חייב להגיע אליהם. זוהי הנקודה הבאה שסימנתי לי, את השאר נעבור איכשהו אין טעם להשקיע מחשבה בזה כעת, רק לא להפסיק לרוץ...

"ממש באותו היום שנסעת, צלצל השעון והעיר את הבית כולו, ושמש חורפית בתריסים נכנסה, וראיתי פנים בקפה דומות לא דומות, פתאום כשלא באת, אני רציתי כל כך, ופתאום כשלא באת, נעשה לי קר, והדלקתי את האור בחדר הסמוך, וחיכיתי לך שעות בלי אויר וגוף"
(שלמה ארצי, פתאום שלא באת)

...אבל כמו באימונים, היא תמיד רצה איתי. פעם היא רצה לצידי. היום אני סוחב אותה ויש הרבה הבדל בין השניים. מעניין אם אביט לפתע הצידה והיא תהיה שם והעיניים יפגשו. לפני יומיים קרסתי שפתאום עלתה לי תמונתה בפייס עם מי שאני לא. שמתי את הראש והלכתי לישון והעיניים נרטבו כמו אז. התמונה הזו מאז יושבת לי בראש ולא ניתנת למחיקה...

"הוא והיא מסתכלים זו בזה, מזה שנתיים, יש לה יחסים עם מישהו אחר, והוא - חוץ מלפעמים הוא לבד, אחרי הפיצוץ בתל אביב מסתכלים זו בזה, כל כך שמחה לראות אותו בריא, בדרך לים מסתכלים זו בזה, הלב הולם דופק הפה שותק"
(ערן צור, הוא והיא) 

...מקפיד על כל הכללים שקבעתי לעצמי, המזג אויר מושלם. משמעת המים שלי הפעם ללא פשרות, תמיד יש מקום לשיפור. לא פשוט לשתות תוך כדי ריצה. מביט הצידה לאישה המבוגרת הזו שרצה לידי מתחילת הדרך. אני נותן לה יותר מ – 50. מרוב מאמץ היא ממש נושכת שפתיים, לפעמים חושפת שיניים. אני פותח דיון עם עצמי ושואל מה הביא אותה למאמץ הבלתי רציונאלי הזה, את השיניים החורקות שלה, אני שומע מבעד לאוזניות. היא רצה לתוך כאב באופן בלתי נתפש. הייתי רוצה לשאול אותה מה הביא אותה לאותו מקום בו אני נמצא עכשיו...

"רק רגעים מכילים את הנצח, חיים שלמים נגמרים כך פתאום, לדמעות של פרידה, ולחיבוק אוהב, יש בדיוק אותו חום אבל עכשיו, אני לוקח ת'זמן, לקום וללכת, לוקח את הכוח, לא להישאר כאן יותר" 
(עופר בשן, לוקח את הזמן) 

...ויש את הגבר הזה שלומד איתי, החיבור הזה בינינו כמו חברות של פעם. נקייה וחפה מכול אינטרס. כמו ילדים. האימונים, העידוד והתמיכה. הוא קיבל דלקת ריאות לפני הריצה והתעקש להגיע למרות שהפצרתי בו לא לרוץ. כצפוי התעקש ופרש אחרי 2 ק"מ. הוא פתאום יפציע עם מצלמה 5 ק"מ לסוף ויתעד את דור ואותי ברגעים שאולי לא יחזרו. רעייתו שעושה גם היא לראשונה מרתון נמצאת מאחורי ואחרי שהוא מצלם אותי, הוא הולך לתמוך בה. הוא התחתן איתה לאחר שהכיר אותה כפרודה עם ילדה. יום אחד ברגע של אינטימיות, הוא אמר לי "זה יגיע מתישהו, אתה תופתע אבל ככה זה בדברים האלה. יותר לא דיברנו על העניינים האלה. אדם עם נשמה...

"You don't have to put up a fight, You don't have to always be right, Let me take some of the punches, For you tonight, Listen to me now, I need to let you know, You don't have to go it alone, And it's you, when I look in the mirror, And it's you when I don't pick up the phone, Sometimes you can't make it on your own"
(U2, Sometimes You Can't Make It On Your Own)

...הנה הם. אחותי, ליר ודור. ליר מנסה לצלם, אני מאט את קצב הריצה ומסתובב אליה כדי להקל עליה. דור מצטרף אלי בריצה קלה, לא נשאר לי הרבה כוח. הגעתי למרחק שלא יצא לי לרוץ בעבר, גם לא באימונים. אני יודע שאני אמתח את עצמי כפי שלא עשיתי בעבר. התחרות הזו עם עצמך מביאה אותך למקום הזה שאנו נוהגים לכנות ה"קצה". דור לובש את החולצה הכחולה של היחידה הקודמת שהובלתי, אותה יחידה שראתה אותי באמצע משנה פנים, משנה צורה, פתאום עצוב. מנותק לתוך עצמי, לא נתתי להתקרב לתוך הלבד שלי, הוא היה שלי...

"ועכשיו כשאין שמיים, רק עננים של חוסר ודאות, ונדמה שאין סיבה לחיות, אם אין סיבה למות, עד התהום, עד הקצה, עד שניפול ונתרצה, עד שזה נגמר, עד שזה עבר"
(דנה ברגר, עד הקצה) 

...קראתי הרבה מאמרים על המרתון, המליצו שם לא לרוץ עם מוסיקה אלא להתחבר לריצה, להתחבר לקהל המריעים, לסביבה ולאווירה. המלצות בשבילי תמיד יישארו בגדר המלצות, בסוף אני עושה את מה שאני מבין לנכון. השירים ההם שנאספו על ידה מניעים אותי ומחברים אותי למקום ההוא שאני רוצה להיות, אף אחד ממש לא יודע למה התחלתי לרוץ, לרוץ עד כלות. אולי ההוא שניסה לעזור ולא נעתרתי לו וחתכתי באמצע המאמץ שלו. אותו אחד שראיתי פתאום אחרי שנה בעיצומה של הריצה הולך מולי ביום הולדתה...

"בוקר יום אחד ישבתי לי לבד, היא לא הופיעה כאן, היא לא נתנה לי יד, ניתקתי את עצמי, הכול כה דמיוני, היא לא תבוא יותר וכדאי לוותר, הקפה התקרר, השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו, במן דיוק מרגיז, מתנועע סביב ממקום למקום, לראות אותה היום, לראות אותה היום"
(תיסלם, לראות אותה היום) 

...הכניסה לתוך תל אביב עם הכיסאות בבתי הקפה הפונים לכביש הראשי מלווה בדופק מהיר וחלש. הצל שלי כבר מתחיל להשיג אותי, אנשים מביטים ומוחאים כפיים, חלקם מעוותים את הפנים בהזדהות הכאב, אך אני שומע רק את עצמי ואת הכאבים. חלק מנערי המים מושיטים יד עם כוס. אני מתקשה להרים את יד ימין ולתפוס את אחת מהן. ומה אם היא יושבת באחד מבתי הקפה? רק לא לעצור, רק להמשיך לרוץ, פעם אחת נשברתי מולה. זה לא יקרה לי שוב, לא מולה. מבטיח...

I heard that you're settled down. That you found a girl and you're married now. I heard that your dreams came true. Guess she gave you things I didn't give to you. Never mind, I'll find someone like you. I wish nothing but the best for you too. Don't forget me, I beg, I'll remember you said: "Sometimes it lasts in love but sometimes it hurts instead" Sometimes it lasts in love but sometimes it hurts instead.
(Adele, Someone like You)

...נשארו עוד כמה קילומטרים בודדים. אך, הדרך, אוי הדרך אין סופית. לא מבין למה הרגליים עושים צעדים קטנים, ממש בגידה. אני מבקש מדור שייתן לי את התוסף האחרון שהפקדתי קודם לכן בידיו, כי אני מרגיש שאין לי שום אוויר, אני רץ על אדים של דמיונות וחלומות שלא יתגשמו אבל מדחיק את זה ואומר ומשקר לעצמי שהכול, אבל הכול יתגשם אם פשוט אמשיך לרוץ. באמת, מילת כבוד, רק אל תפסיק, מה תגיד לעצמך אם תפסיק עכשיו? השטן במוח שלי מחליט להעלות את התמונה שלה בפייסבוק דווקא עכשיו...

"זאת שיחה במעגל סגור, אין טעם לתחזק מה ששבור, והרגשתי שמרוב צמא, מוזג משקה לכוס סדוקה, יש לה עיניים כל כך גדולות, אבל אותי לא יכלה לראות, יושב בחוץ שותה קפה לבד, כל כך הרבה דברים קורים ליד, צעקות וצופרים, טלפונים מצלצלים, רוצה לנוח רעש מטלטל, הכסא הריק אלי מסתכל"
(אדם בן אמיתי, 12 סיבות) 

...העלייה האחרונה מאחורי, נשארה ירידה קטנה ומישור לא ארוך. דור מצביע לי עם היד קדימה ומסמן לעבר קו הסיום. הצל שלי כבר מזמן השיג אותי, לא בהרבה. פתאום יש הרבה מאוד מוחאים כפיים, חלקם מסמנים לי את אגרופים קפוצים, אני לא שומע, רק קורא את השפתיים שלהם ואני מנסה להגביר את הקצב, אך לרגליים עמדה ברורה ונחרצת משלהן והן לא מגיבות. אני לא מזיע כנראה נגמרו הנוזלים והמרחק מהסוף נראה לי אין סופי, בלתי אפשרי...

"אינספור שבילים ויציאה, רושם בתוך יומן מסע, להתערבב ולא להיבלע, רושם בתוך יומן מסע  מביטים למעלה ונושאים תפילות, כשבינתיים שוכחים, שהמשמעות לחיות, היא לשאול את השאלות ולענות והיה אם מישהו בא, אל תסתובב, כי זה תמיד יכול להיות, זה שידליק לך את הלב, יפרוק את הכאב בשלווה"
 (אביב גפן ואריק אינשטיין, יומן מסע) 

...אני נזכר איך בשיא הייאוש וחוסר האונים פתאום הגיע לו היום ספורט. לא קשור לכלום, אבל מבחינתי זה הכול, זהו מבחן מנהיגות שהצבתי לעצמי. ואני לא רוצה לקום בכלל בבוקר, מזמן איבדתי את מה שבשבילו הייתי קם בבוקר. הפעם באמת על סף שבירה, גם ככה איבדתי משקל רב בזמן קצר. פניהם המודאגים של אנשים במשרד לא מטרידים אותי. לאמיצים שביניהם ששואלים, אני משיב פניהם ריקם. אני נותן את כולי. לנצח ביום שרק אני לעצמי קבעתי משמעות. אין כמו לנצח, מוביל אותם. במשחק האחרון נגד הטובים ביותר, בכוחות אחרונים, אני בועט מטווח בלתי אפשרי בכדור שמצליח להכיל את כול התסכול של התקופה. שאגות השמחה והחיבוקים נותנים לי להבין שזה קצת יותר מכדורגל. נקודת אור בים של חושך...

"תתארו לכם קצת אושר, כי הוא כל כך כל כך נדיר כאן, עיר מגניבה בתוך החושך ושנינו בשמיכה, והיא מלטפת אותי ואומרת לי, מחר יקרה מה שרצית, והיא מלאה השתקפויות של עצב ושמחה"
 (שלמה ארצי, תתארו לכם) 
 

...אני מנסה להרים את הידיים כי ניצחתי את האתגר הזה, הם עולות רק לחצי גובה, אני קופץ את אגרופי עוד לפני קו הגמר. יש עוד כמה מטרים ואף אחד לא ימנע ממני לחצות אותו, גם לא היא ובטח שלא אני, אני עוצר את השעון והצל שלי מפסיק גם הוא לרוץ. דור חוצה אותו, את הקו לפני ומסיט את המבט אלי, מחייך אליו, החיוך במצב הזה קשה לביצוע. פתאום המד"סניק ההוא מהצבא תופס אותי ומחבק, אני כמעט לא מכיר אותו אבל אני תופס אותי ולא עוזב, אני נותן לגוף שלי להישען עליו ואחרי זה עוזב. אני מדדה לעבר המים הרצפה מתנדנדת, הראש מורכן, הוא די כבד לי להחזיק אותו עכשיו. אני נשען על המעקה שמביט לעבר הים ומשעין את הגוף כי הרגליים כבר לא...

"תראי הכול מובן, ושום דבר אינו מובן, הלכתי כבר מזמן, אבל אני עדיין כאן, מול הבדידות שלך, עיור, עמדתי לבד, כן, זה מפגש רחוק ששוב גווע ושוב נולד, והזיתי אותך צוחקת, והזיתי אותך הרה, מתמזגת בי וניתקת, וידך על מצחי קרה, וידעתי תשוקה מובסת, ולילות תאווה צלולים, וידעתי שניות של חסד, בין דמעות זעם ומילים" 
(יזהר אשדות, דמעות של זעם ומילים) 

...פתאום אני מתעורר, איפה מקבלים מדליה אני ספק לוחש מבוהל משהו. אני ניגש לבחור שמחלק את המים ותובע את מה שמגיע לי ובצדק, זה שלי. איפה מקבלים מדליה? אני צועק, ניגש אלי בחור ונותן לי אותה. אני שם אותה על הצוואר. היא שלי עכשיו. זהו,  עכשיו אפשר להמשיך להתפרק. דור שם בידי בקבוק מים ומבקש ספק מפציר שאשתה כי אני לא נראה טוב הוא אומר...

"פנים אל מול פנים, פגישה באמצע החיים, הגענו אל עצמנו, ממקומות כל כך שונים, העיר נראית אחרת, כאילו לא היינו פה, הלילה את נשארת, חכי איתי לבוקר שיבוא, אהבנו פעם באמת ובתמים, אהבנו כמו שילדים יודעים, עלי וגם עלייך רואים את השנים, ואת יפה, פנים אל מול פנים"
(אתי אנקרי וגידי גוב, פנים אל מול פנים)

...כמיטב המסורת מהתחרויות הקודמות, שלחתי את ה S.M.S הקבוצתי לחצי עולם, לאקוני. חד וברור ולא מסגיר את מה שבאמת מרגיש אדם שכבש פסגה... "ביצוע מרתון ת"א, 42.2 ק"מ, 4 ש', 13 ד', 10 קמ"ש, 158 דופק". אליה לא שלחתי, אין סיכוי שזה יקרה, גם לא ביום הולדתה. פטרתי את עצמי ואותה מהטקס הוירטואלי. מכלל הברכות שקיבלתי חזרה, רק אחת נחרטה בזיכרוני והיא באה דווקא מאדם שכמעט לא שלחתי אליו, אבל משום מה כן, הוא רשם  "מרתון ראשון, הוא כמו אהבה ראשונה. לעולם לא תשכח אותה"...

"Love of my life you've hurt me, You've broken my heart and now you leave me, Love of my life can't you see, Bring it back bring it back, Don't take it away from me, Because you don't know, What it means to me"
(Queen , Love Of My Life)

...כבר כמעט שבוע אחרי, אך ממשיך לכתוב. יש הרבה דברים טובים שקרו לפני, במהלך ואחרי המרתון. אך אני מבין שאולי הדבר הטוב ביותר זה שאני יכול להסתכל בעיניים של הדבר הזה שאני כותב. ההתמודדות עם הדברים האלה קשה לי יותר מהמרתון עצמו. עוד אתגר למגירה. ללא מדליה. ללא תעודה. ללא מחיאות כפיים. ללא...

"כן, את תחייכי ואני אחייך, ובדרך למיטה נתפשט, חסרת לי כל כך, אישה יפה, כל שעה וכל רגע אמת, חומך חסר לי בלילות, בימים נותרתי בלי תירוץ, בא הביתה עוד מעט, הרי לא תעזבי אותי בחוץ"
 (שלום חנוך, שיר דרך)

...אין לסיפורים או המחשבות האלה סוף באמת. עבר קצת יותר משבוע ונראה שיכולתי לכתוב עוד הרבה דברים כדברי הקלישאה הרי זה תם ולא נשלם, אין כאן שמות, גם לא את שמה, אבל יש פה הרבה אנשים, גם יש כאן אותי כמו שאני, כמעט ממש. כמעט. בחרתי שיר סיום שאהבתי מאוד שיצא אז מזמן, הוא נראה לי מתאים גם כאן...

"לא יודעת איך להתחיל, מה לכתוב, איך לא להבהיל, אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר, סוף הלילה אתה עוד ישן, כל כך שלו שזה לא יאמן, בדרך שלך הלכתי איתך מגיל כה צעיר, רוצה להסביר, רוצה שתבין, אין שום רע בך, הכול בי, כשאתה על ידי אוחז בידי, זה עוצר בעדי, רוצה לבדי" 
 (דפנה ארמוני, אוהבת אותך עוזבת אותך)

דרור