"תמונה
אחת שווה אלף מילים". אנחנו תמיד נוהגים לומר זאת אגב, אף אחד באמת לא יודע
מי היה הראשון שהגה את הסלוגן הכול כך נכון הזה.
יש
את הקסם הזה בצילום שעוצר את הזמן מלכת ומנציח את הרגע לעד. הסיפור מאחורי התמונה
נכון או לא, כבר לא חשוב. חשוב יותר, מה יספרו על התמונה או מה התמונה תספר לנו,
השאר כבר יכנס לאתוס. ולאתוס יש נטייה שלא ליישר קו עם המציאות כמו שהיא.
התמונה
הזו שאתם רואים, תובעת סיפור, אבל ממש. הרי ברור שיש משהו מאחורי התמונה הזו, יש
סיפור אמיתי, מציאותי. ייתכן והוא מאוד משעמם או שמא מרתק או סתם רגיל. אבל הסיפור
שלנו תמיד מיוחד.
אי
אפשר באמת לדעת. לחצתי על הכפתור בקצה הימני בחלק העליון של המצלמה. וזהו. עכשיו
לא נותר לכל אחד ואחת לספר את הסיפור. ותודו, יש כאן משהו.
אגלה
לכם עוד סוד (בלי שאף אחד ישמע) עמדתי דקות ארוכות והפוזיציה נשארה בעינה. כן, אני
יודע קצת יותר ממה שאתם רואים, אבל לא יותר. אחרי 5 ד' המשכתי לי במסע הצילומים.
חלק לא קטן של הצילומים מאותו יום ראיתם כבר בתווך הזה.
אתה
מתחיל לבנות את הסיפור בראש. משהו בלתי רצוני, בלתי נשלט בעליל, בטח אצלי. לא יודע
תמיד להסביר מדוע קיים הצורך ל"ספר את הסיפור" או אולי נכון יותר לומר
"להמציא את הסיפור". כנראה שקשור באופי שלי לפתור את החידה, לקבל תשובות
ברורות, לדעת או אולי לא להשאיר את אי
הוודאות. ייתכן שאולי סתם דמיון שלא מוצא סיפוקו בשגרה היום יומית של החיים.
שהרי
זה ברור, זה אבא עם ילדיו, לאבא קוראים שלמה ולבן זיו ולאחותו מעיין. הפרש הגילאים
בינהם עומד על שנתיים וקצת. האם נפטרה אחרי מחלה ממשוכת וקשה, קראו לה מיכל וכבר
עברה יותר משנה מאז שהיא כבר לא איתם. שלמה וילדיו מתייחדים בשקט של הים ומכונסים
בתוך עצמם, שואבים אנרגיות של רגש מהחיבוק וחושבים על להמשיך הלאה...הלו. עצור! זה
ממש סיפור עצוב. נמציא אחר. מה נפל עלי בכלל אני לא מבין.
אז
ככה, זה בכלל תיירים מאיטליה. באמת. האימא הלכה שנייה לקנות שתייה ותכף חוזרת
בינתיים צופים הם לים. זה אותו ים של איטליה, אבל הילדים רבאנלי ופרנצ'סקה לא
מצליחים להבין שזה אותו ים של איטליה. כל ניסיון של האב, נקרא לו ...מממ...ממ
בארזי להסביר עולה בתהו. השלושה צוחקים מעצמם ולא רק על עצמם אלא גם על אימא
טורטליני. למה? הם ממש צמאים וכרגיל אימא שלא זוכרת את הדרך חזרה ועל המשפט של סבא
טוטי שהוא גם אבא של אימא טורטליני שאומר להם אי שם בכפר האיטלקי למעל העיר ונציה
"שגם אם אשלח אתכם למצוא מים בים, לא תמצאו"... איך הסיפור
הזה?....עזבו, נראה לי שאני לא בכיוון. אנסה שוב...
בסופ"ש
הזה, הילדים איתו. הבדידות הזו, מאז שהיא עזבה קשה לו מאוד. הוא ממש מנסה ליד
הילדים להיות שמח או לפחות להפגין אופטימיות וסוג של אופטימיות. הם מתים על הים
ובכל הזדמנות וזמן פנוי שהיה להם ישבו ביחד על המעקה בנמל יפו עוד שהיו תינוקות.
אימא תמיד הייתה מודאגת מזה שאבא מושיב אותם על הקצה של החומה ואבא לא יהיה מרוכז
לרגע והם יפלו למים. אבל אימא הלכה לה, כי היא אמרה שהיא צריכה למצוא את עצמה
ואפילו יש לה חבר אחר שהוא לא אבא. הטיול בים זה כבר לא מה שהיה פעם, זה אפילו
לפעמים מחזק את התחושה שמשהו חסר ומזכיר תקופה שכבר לא תחזור לה. אבל עדיין,
הישיבה זהו על הים, השקט הזה, הביחד הזה עושה להם טוב...יצא לי עוד פעם סיפור לא
משמח במיוחד.
ילא,
עוד סיפור? ...אין בעיה. אז נורא פשוט. איך לא ראיתי את זה קודם. ג'וני הוא בכלל
ממיאמי. פנסיונר, מיליונר עשה אקזיט עוד בהיותו בן 30 וממש לא מעניין אותו שום דבר
חוץ מנכדיו סטיב ואליזבט (איך השמות?). הוא כבר חצי שנה לוקח אותם לטיול סביב
העולם. הם סוף סוף הגיעו לארץ הקודש. אגב, הים בדיוק באותו צבע של הים במיאמי. אבל
ג'וני, לא ממש מצליח להסביר לסטיב ואליזבט מה ההבדל בין אוקיינוס לים (באמת יש
הבדל?) בכל מקרה, הם מנסים בצפייה הממושכת לראות הבדלים בים הים לאוקינוס ומקיימים
דיון ער באם יש בכלל הבדל. סטיב מציע לסבא ג'וני שבכלל יעשו ווטסאפ לאבא ואמא
במיאמי ואולי הם יודעים את התשובה ואליזבט אומרת שבכלל אפשר לעשות גוגל בהי-פון.
סבא ג'וני אומר שבטח אימא ואבא ישנים ואליזבט לא מבינה שבמיאמי עכשיו בכלל לילה
ומתחיל דיון נוסף...
נראה
לי שכמות הסיפורים יכולה להיות ארוכה. זה ממש כיף. תנסו. תמיד אני אומר - איך
תמונה אחת, משום מקום יכולה לספר סיפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה