לאה, אליעזר, אמירה, שרונה,
חברים, מכובדי,
יום עצוב הוא לנו.
אריק, האצבעות על המקלדת ממאנות לתפקד וכלל
אינן מגיבות לפקודות מהחלק השכלתני של המוח שלי, שעה שאני נדרש כעת לכתוב הספד.
אין לי שום דרך אחרת להסביר את מה שאני
חווה כעת בניסיון להיפרד ממך במילותיי.
עשרים ושלוש שנים, הלכנו באותה דרך מפותלת,
רוויה במכשולים, מהמורות, עליות וירידות.
לפעמים הייתה זו באמת דרך חתחתים כלשונה
- פיזית, קשה, מאתגרת שתבעה מאיתנו אגלי זיעה ולעיתים תעצומות נפש. הייתה זו דרך קשה
מלאת מהמורות, תרתי משמע, מהמורות רגשיות, מכשולים נפשיים ומה לא.
בכל הדרכים האלה, אותן דרכים ידועות ושלא,
היית שם בשבילי, בשבילנו. עכשיו באתרים וברשתות מתגלה לעולם אישיותך המקריבה והנותנת,
מעניקה ומחבקת.
אישיות של אהבת אדם, אהבה אין סופית. זו
אותה רשת אכזרית שהביאה אותך לעשות מעשה ואותנו לכאן בטרם עת ובתדהמה. אני בטוח שאין
פה ולו אדם אחד שעומד ומופתע מדבריי עליך.
תמיד בשיחות איתך, צחקתי עליך שאתה בעצם
אדם זקן בגוף של ילד. החיבה שלך לשירי המולדת הישנים שכבר לא משמיעים ואהבת הארץ הישנה
והטובה שכבר היום מעטים מדברים בה, היו עיקרי השיחות שלנו. אמרנו לעצמנו שאולי נולדנו
מאוחר מידי.
לבטח התאמנו יותר לתקופת המחתרות טרם קום
המדינה. או אז, אף אחד לא היה מפריע לנו לעשות את העבודה כמו שאתה רצית, באין מפריע
ובהקרבה מכול הנשמה.
אני זוכר פעם אחת שממש העלבתי אותך. היו
אלה ימים של התארגנות שלך חרי שנקראת לדגל לעלות צפונה לעשייה בלבנון.
אמרתי לך, שכמו שאני מכיר את החיים לבטח
הקשר בינינו יתמוסס ויימוג לו. אני ממש יכול לראות כעת את המבט שנעצת בי, את העלבון
על פניך. אני חושב שאז הבנתי, חברות אמת מהי.
היו גם את הרגעים הקשים, שהדברים לא עבוד
כמו שרצית. לא היית אדם של פשרה, אלא אדם של אמת מזוקקת. האמת הזו שלך, שהגיעה תמיד
ממקום אחד בגוף, מהלב, לא תמיד הקלה עם הסובבים אותך.
לא פעם, רק שעבר זמן מה, לא נותר להם לתהות
על אומץ ליבך. אני הייתי שם לא פעם לידך מנסה לפשר, מנסה לגונן, להגיע לעמק השווה,
אך אריק אתה לא סטית במילימטר אחד מהאמונה בצדקת דרכך.
לא בכדי, תמיד אהבת את אותו שיר מיתולוגי
של פרנק סינטרה. בנסיעות בין אותם שירים עתיקים, נהגת להשמיע לי ולזמזמם את המילים
וכמובן את הפיזמון...
..."I've
lived a life that's full.
I've traveled each and every highway;
And more, much more than this,
I did it my way."...
ואכן אריק, עשית זאת בדרכך שלך. אין לי
דרך אחרת לומר או לתאר זאת. זו הייתה בחירתך שאין לנו אלא לכבדה. אנחנו בימים האחרונים
מתחילים לנסות להתרגל לחיים בלעדיך.
אם יותר לי לגלות אריק, לא כאן כולם יודעים
שיש לך כתובת קעקע אחת בלבד. היא חקוקה וטבועה בבשרך בצד השמאלי של החזה שלך, בסמוך
ללב הגדול שלך - שנדם.
כתובת הקעקע היא, דגל ישראלץ פשוט, בנאלי,
אמיתי כמו לומר לכולם, אני גולני שלי, מדינה שלי. אני אריק אוהב את הארץ שלי. ארץ ישראל.
יכולתי לעמוד כאן שעות ולספר אליך, אריק.
בטח יש כאן קבוצות אנשים שגרמת להם להיפגש כאן לראשונה מאוחדים ומלוכדים הולכים ומלווים
אותך בדרכך האחרונה.
אתה בטח מלא סיפוק שכל הפסיפס האנושי הזה
עומד כאן ביחד, אין לי ספק בכך. אז, בכל זאת הצלחת - שוב, בדרכך שלך.
כנראה בעוד כמה ימים, שכולנו נבין שאתה
באמת לא כאן, אז אזמזמם לי את השורות משירו של שלוך חנוך "על פני האדמה"
שתמיד נהגת לצטט בתקופות קשות וזה איכשהו כמטה של קסם, תמיד עודד ורומם את רוחי.
..."והאדם הוא ילד הוא אדם
מתפתח עם הזמן
הארץ היא הבית שבארץ
שבנית עם הזמן
הנצח בוא הרגע הוא הנצח
שהספקת עם הזמן
ותגיד זמן, והזמן עובר
אם זה כאן או במקום אחר
ועוד עלה, עוד עלה נושר
על פני האדמה"...
אריק, אח שלי - נוח על משכבך בשלום. מתגעגע.
"י", 25 מאי 2015
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה