האהבה הישנה, זאת שבורחת לי

..."האהבה הישנה, זאת שברחה לי, מונחת שם ואף אחד כבר לא נוגע"...

עוד בוקר רגיל, בדרך למשרד עם קפה הפוך שמונח לו בצד בסמוך לתיבת ההילוכים ומידי כמה דקות מושיט ידי הימנית ומקרב אותה ללגימה קלה. שלמה ארצי מתנגן ברקע ואני חשבתי על אתמול בערב. כמו תמיד ביום שלה, ביום שלנו, אני מנסה שלא להבריז או לאחר. תקוע מול מסך הטלוויזיה כמו אז, דרוך כמו קפיץ, אותן תנועות גוף מוכרות שהו חלק בלתי נפרד ממה שאני. אבל מבלי משים מצאתי את עצמי מזפזפ למחזות אחרים ואותם 11 שחקנים בשחור צהוב, כבר לא עשו לי את את זה. בית"ר ירושלים ואני בשלב של "יחסינו לאן" . אני ניתלה בזיכרונות עבר, אולי זה מה שנשאר, אולי לא.

...הכל התחיל לפני כ - 40 שנה פחות או יותר, מאז אנחנו ביחד, יד ביד עושים דרכנו הארוכה. אתם מוזמנים להפליג עימי בים הזמן שכבר לא כאן...

...אני בן 9, כיתה ג', בית ספר "כצנלסון", חולון. למחנכת הכיתה (המיתולוגית) העונה לשם עשירה, שבסוף השנה ניפרד ממנה (למנגינת ליבי), מעבירה עוד שיעור ואני יושב ליד החלון ולידי דוד. לא בטוח כי זוכר את שם משפחתו, ייתכן מזליאן, פרסי אסלי והוא טוחן לי את המוח על קבוצת כדורגל בשם בית"ר ירושלים, על שחקן עם חולצה מספר 8 העונה לשם אורי מלמליאן ואת מי זה מעניין בכלל. אבל הוא קודח וקודח ואני בכלל מביט אל עשירה מורתי האהובה, חנון שכמוני, תלמיד שקדן (פעם הייתי כזה, באמת)...

...עוברות שנתיים, בינתיים עברנו לגור ברמת השרון, עדיין יש שבילי עפר פה ושם שיסללו בעוד כמה שנים. מושבה בבנייה, ואני מתחיל לגשש דרכי בקרב חבריי החדשים בשכונה. לא ממש שכונה, אלא יותר בתי יוקרה כיאה לרמת השרון נוטפת צפוניות ואליטיזם שבדיעבד, ידעתי לומר כי לא התאים לי כלל וכלל. אתם יודעים איך זה, בגיל הזה החיבור הוא מיידי, שמים כדור, 4 אבנים שמסמנים את השערים ומתחילים לשחק כאילו אין מחר. תוך כדי, שואלים אותי איזה קבוצה אני אוהד, ואני, מה לי ולכדורגל, יודע לומר רק את השם שלה, הקבוצה של דוד, הקבוצה שלי, בית"ר ירושלים. מה אני יודע, שם זה התחיל. ואנשי השכונה, מביטים בי בבוז ואני לא מבין. "אנחנו מכבי ת"א" הם אומרים לי ואני מבין שמרגע זה, הדברים כבר לא יהיו אותו דבר...

...חודש לאחר מכן, משחק גורלי. משחק האליפות. כן, כמובן - בית"ר מול מכבי. ימק"א, ביתה המיתולוגי של בית"ר. כל ילדי השכונה ואני בניהם צמודים לטרנזיסטור (סוג של רדיו, סוללות, משמיע קולות...ככה קראנו לזה אז) ושומעים את התכנית "שירים ושערים" ברשת ב' (גדעון הוד, דני דבורין), אני מנודה ובצד, לבד. אני בית"ר והם מכבי. דקה 78, בני טבק של מכבי הופך את חלום האליפות הראשונה של בית"ר לסיוט ואני, אני יודע שבחרתי את הדרך הקשה, דרך הייסורים, ככה זה באהבה - עד הסוף. חזרתי הביתה כאשר ברקע, חבריי מהשכונה צוהלים ואני...אני בכיתי בפנים שלא יראו...

...עוברת איזה שנה, טיול שנתי של ביה"ס לכותל המערבי. אני לא מפספס את ההזדמנות, מניח פתק, דוחף חזק לתוך החריץ שהצלחתי למצוא בין האבנים ובזו הלשון כותב: "שבית"ר תיקח אליפות". את שלי עשיתי אמרתי לעצמי"...

...תכנית בערוץ הראשון (והיחידי אז) שחור לבן, "ביתר זה משהו אחר", רובי רבלין היו"ר המיתולוגי של בית"ר, בוכה מרוב מתח במשחק הגביע ההוא. מי האמין כי לימים הוא יהיה נשיא המדינה....

...איצטדיון "בלומפילד", בית"ר נגד הפועל ת"א. לוקח כמה לירות מאבא, יוצא מביתה של סבתא נורה ברחוב יהודה הימית ביפו והולך בפעם הראשונה לבד לראות את בית"ר. לא מבין כלום, יורד גשם ואין לי מטרייה. מתבלבל ונכנס ליציע של אוהדי הפועל. ילד מפוחד שרוצה בדיוק הפוך ממה שמאות הברברים מסביבו רוצים. פחד אלוהים. הפועל (שלימים תיקרא על ידי, "הזונה") מבקיעה גול. אני בוכה בפנים, אבל משחק אותה שמח. פשוט מפחד. עובר זמן ואלי אוחנה (להלן, "הנסיך") משווה ואני מאושר, אבל כלפי חוץ עצוב. איזו חוויה, זכרון שנשאר...

...בינתיים, כל פעם שמשחק עם החבר'ה, כאשר אני מבקיע גול אני רץ וצועק" "אורי", אורי"!....ועד היום, מי שלמד איתי בתיכון, קורא לי "אורי", כן, אורי מלמליאן, אליל ילדותי, המאסטרו הראשון של בית"ר...

...1983 אותה הפועל חוזרת. בית"ר נותנת את עונת חייה, קורעת את הליגה, אותו מספר 8 של דוד, הלא הוא אורי מלמליאן (להלן "המאסטרו") ואוחנה ("הנסיך") עם מזרחי בשער, פוגשים את הפועל בימק"א. השמפניות מוכנות, ניצחון קטן ויש אליפות היסטורית. זה סגור, זה ברור, מגיע לנו וזה בזכות. אבל לא. החלום מתרסק לרסיסים. משה סיני ושבתאי לוי, במין אכזריות בלתי נתפשת, מפרקים לנו את החיים. השקט המקפיא, הדממה זכורים לי לדיראון עולם. אלו אותם ימים שהסכסוך והמלחמה בין 2 הקבוצות נקבע כי ימשך לעד. ואנחנו, אנחנו הילדים של בית"ר, יודעים שנמשיך לסבול"...אלוהים, איפה אתה?... הרי שמתי פתק בכותל"...

...נכון, בית"ר זכתה כבר בגביעי המדינה, אבל קללת האליפות לא הוסרה.

...1987, אני בטירונות צנחנים בסאנור, שואף לכומתה אדומה אותו הצבע של הפועל (איך זה קרה, איך?) אבל בית"ר לוקחת אליפות ראשונה, יחד עם חבריי לצוות, אנחנו תולים דגל של בית"ר בצבעים הנכונים וחוגגים אליפות היסטורית. אין כמו פעם ראשונה, שמחת בית השואבה באמצע שום מקום בסאנור...

... ושיקום מי שלא זוכר את הקטע שבית"ר הבקיעה גול למכבי בימק"א וכולם נשכבו אחד על השני בפרץ שמחה מטורף, רק שקליין השופט פסל את השער ומכבי המשיכה לשחק בעוד כל שחקי בית"ר בערמה חוגגים ויוסי מזרחי (איזה שוער, איזה אדם מדהים) קורא וזועק שיחזרו להגנה ואין שומע ואין עונה...

....בין לבין, אני מדביק את בני בכורי דור באהבה, למה שרק אני אסבול? עכשיו אנחנו סובלים ביחד בכיף שלנו. בסוף, איך ילמד הילד את תלאות החיים?, לפצח גרעינים ולדעת את ההיסטוריה של אמא של הפועל שהתפרנסה מגברים מזדמנים ברחובות. חשוב שהילד ילמד את העבר וחשוב שאתם תדעו את זה...

....כן, היה גם את "משחק השרוכים". לא אאריך כאן, אך אומר בזהירות שאם עד אז הסכסוך עם הפועל היה ברמת הסביר והנסבל, אחרי המשחק הזה בו בית שאן, בשפת העם "פתחה רגליה" (יעני, נתנה לנצח/לא התאמצה) כדי שבית"ר תנצח והפועל לא תיקח אליפות, הסכסוך הפך למלחמת עולם, שסע אמיתי. לפעמים כאשר אני רוצה להתמוגג על אחד הרגעים ההזוהים בספורט הישראלי, אני רושם ביו-טיוב "משחק השרוכים". רק מי שהלב שלו שחור צהוב, יבין אותי" (אח, שווה צפייה ולו בשביל אבי כהן ז"ל הפרשן שהבין מה קורה).

...וכמובן התבגרתי והיו עוד אליפויות. מלמליאן עזב ופרש, אוחנה נסע וחזר והשחקנים השתנו אבל האהבה נשארה, תמיד אמרתי שאפשר להחליף הכל, אבל את האהדה לקבוצה שלך, לא ניתן...

...ואיפה דדש שחתם על מפיות, בנה קבוצה משום דבר וירד לאילת לחבק שאוחנה נעלב נפגע...

....והיה את האוליגרך, הפושע הזה גאידמק שנסע במכונית פתוחה בירושלים כמו דיקטטור בסרט הזוי. אבל, בנה קבוצת על והיינו אימפריה לשנה שנתיים. ואתם יודעים, הרי אימפריות נופלות לאט...

...בשנים האחרונות, אספסוף של אוהדים גזענים ומנהלי קבוצה שהם ממש לא, עשו מבית"ר מה שהיא לא נועדה להיות וזה כבר לא מה שהיה פעם, זה לא זה. ממש לא...

...היא הייתה שם תמיד, בכל המעברים, הפרקים והשינויים בחיי אם יותר או פחות. עד היום, תתקשו למצוא אצלי בגד או חפץ בצבע אדם. עניין של דת. לא פחות...הם היו שם, אלי מיאלי, סמי מלכה, דוד אזולאי, רונן שוורץ, שמוליק לוי, יוסי ג'אנו, גני נוימן, רונן חרזי, טלסניקוב, פישונט, שאלוי, האמר....אני בטח עושה כאן עוול, אבל אלה השמות שרצים לי בראש עכשיו.

ועכשיו, אני ממשיך לזפזפ, אני בקושי זוכר את שמות השחקנים, הם נראים לי אוסף שחקנים בלי לב ונשמה, בלי חיבור למורשת. הסמל אותו סמל, הצבעים אותם צבעים - אבל הערכים המובלים השתנו. זה כבר לא זה, זה משהו אחר. אולי זה העולם כולו שהשתנה, אולי לא. אני עדיין אוהד, עדיין צבעי הלב שלי לא השתנו, אבל יחסינו כבר לא. זה עניין של חברות לדרך, שנים של ביחד, לא אלך לאחרת, לא אפזול, אבל רוצה לאהוב שוב, כמו אז.

אוהב אותך (עדיין) בית"ר!....

ואיך לא אשוויץ בסרטון שהפיקו המדהימות, הלא הן, ליר ביתי והילה רעייתי ליום הולדתי ה-48. כל בני משפחתי מברכים אותי וגם בדקה ה-6 מופיע אליל ילדותי, אורי מלמליאן המאסטרו!...

דרור בנדלר