עברו הימים - יום צילומים בנמל יפו

יום שבת, 17 מאי 2014 הסתובבתי לי חמוש במצלמה בנמל יפו. עוד יום צילומים.

לפתע בלי משים, הגעתי לדוכן ועמדתי מולו כמה שניות...

את התמונה הבודדת הזו הצלחתי לצלם, שכן בעל הדוכן ניסה באנגלית עילגת משהו לומר לי "No foto"!... כנראה חשב שאני תייר או משהו כזה.

התמונה והרגע הזה, הביא אותו לכתוב את הדברים הבאים...

יש רגעים שבהם בשנייה אחת זה מכה בך ואתה מבין שמשהו השתנה ולא יחזור עוד.

זה יכול להיות אותו רגע שאתה מנסה לשחק כדורגל עם הבן שלך ואתה מבין שאתה כבר לא בדיוק באותו כושר שהיית פעם והביא אותך לאליפות השכונה השכונה. אבל בתוך תוכך, אתה גאה שהוא משחק לא פחות טוב ממך.

זה יכול להיות שנתקלת באלבום תמונות ישן של פעם שהיה על המדף בחדר העבודה וענן של נוסטלגיה עוטף אותך מלווה בחיוך לעצמך ופתאום בלי משים, מגלה שכבר שעה שלמה אתה מדפדף ומתמכר לתמונות של אז.

זה להיפגש במקרה ברחוב עם חייל שלך שטיטרת לו את נשמה ועשית לו את המוות במסלול לכומתת האדומה ולגלות שהיום הוא קצין בכיר בשיאה של קריירה צבאית ואיך הוא עדיין מביט בך ביראת כבוד כאילו לא חלפו להם כמה עשורים.

זה לעשות סדר במגירה שדחפת אליה את כל הניירות שלא ידעת מה לעשות באותו רגע ולמצוא דברים שכתבו לך אנשים שהיו שם ושכבר מזמן לא בחייך ותתמלא געגוע וקצת אכזבה שאין כבר את הקשר ולמה הוא התמוסס לו. לרגע תעלה בך מחשבה באם להתקשר ותזנח אותה כעבור שנייה.

זה להגיע למקום העבודה הישן שלך ולא להכיר אף אחד כי כולם כבר עזבו או התחלפו ובשער אף אחד לא מכיר אותך ואז כאשר אתה נשאל, המבטים המהוססים בך מרמזים שלא לומר זועקים על תקופה שחלפה.

זה להעלות פוסט בפייס ולעכל את זה שכמות בלתי נתפסת של אנשים סוג של "חברים" תקרא את מה שתכתוב, תקבל תגובות ותנהל שיח ופעם בקושי כתבת למגירה. אותה מגירה שדחפת את כל הניירות שמצאת וגילת שזה כבר לא אותו הדבר.

זה להיזכר שחבר זו היום כבר הגדרה אחרת ממה שלימדו אותך וידעת על חברות. וגם אז שתנסה למנות את חבריך ע"פ עולם המושגים של אז, תגלה שיש לך מעט מאוד כאלה, אך יקרים לך מאוד.

זה עוד הרבה דברים, אבל אילו אלו לי כעת בראש. בטח מחר ומחרותיים אזכר בעוד.

נזכרתי באותם רגעים קטנים שמנערים את הנשמה, בדיוק שחלפתי לי בנמל יפו מול הדוכן הזה עם אלילי הילדות שלי ביניהם חוברת במחיר 9 ש"ח ו-60 אגורות ובתמונת השער מספר 8 המיתולוגי ואיך הכרחתי את כל מכרי בבית הספר לקרוא לי אורי (אורי מלמיליאן, בטח חלקכם לא הבין. זה בסדר).

דרור בנדלר, 23 מאי 2014.

..."זה לא אותו דבר מלבד הגעגוע למשהו רגוע. לשיר מהעבר הלא רחוק שכל האנשים שרים אותו ביחד 
עד שנעלם הפחד. טוב לנו כל כך לישון עכשיו ביחד. זה לא אותו דבר, כמו שלימדו אותנו, כמו בספר קראנו כשעוד היינו ילדים טובים. עכשיו העצבים עולים לנו לראש וזה הזמן לדרוש את כל מה שנראה שלנו חזרה"...
(עברי לידר, זה לא אותו דבר)