יום
הזיכרון: לי, זה לא מסתדר, משהו (אישי) שרציתי לומר כבר מזמן.
נראה לי שאין קונצנזוס מאחד ורחב יותר של תמצית הישראליות בגל הקשור ליום הזיכרון, או בשמו
המלא "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה". על זה
כמעט אין ויכוח. כמעט, כי תמיד יהיה מישהו שיגיד אחרת. אבל, בואו נמשיך.
בשונה מיום השואה בו אנו עוסקים בשימור הזיכרון ההיסטורי ובעיקר
מחנכים "לא לשכוח", השואה בעיקר מלמדת
על ניסיון הכחדת העם היהודי ומשם להקמת מדינת ישראל. אנו נוהגים לכנות זאת
"שואה לתקומה".
את מה שראיתי לנכון לכתוב על יום
זה, ראיתם לפני כשבוע. שלא יובן אחרת, יום השואה הוא התכתבות ורצף ההגיוני ביותר עם
יום הזיכרון. לא סתם הם מתקיימים ברצף של שבוע אחר שבוע.
אפשר גם להזכיר את יום כיפור שנחשב
ליום הקדוש ביותר ביהדות, אבל עדיין זוהי היסטוריה ובעיקר מסורת העם היהודי, מסורת
היהדות. בין הישראליות ובין היהדות מרחב גדול מאוד משותף אבל המעגלים לא תמיד
חופפים (אחזור ליהדות בהמשך. מבטיח).
יום הזיכרון, זוהי הישראליות
המזוקקת ביותר. זה אני, זה הוא, זה היא, זה אנחנו. ישראלים. בניגוד ליום השואה,
מידי שנה למעגל הזה של "יום הזיכרון לחללי מערכות
ישראל ולנפגעי פעולות האיבה" הולכים להתווסף נוספים. לא אני לא נביא, זוהי
מציאות. מציאות ישראלית. אנחנו ביום הזה מתייחדים עם מי שאנחנו. היום הזה שלנו.
יום הזיכרון, הוא היום הקדוש שלי. זה כנראה זה קשור לכאן, זה
קשור לנו, זה קשור למציאות, זה קשור להווה, זה קשור למי שאנחנו. זה אישי. זה אני.
זה קשור.
יום הזיכרון הוא לא רק זיכרון אלה שאינם איתנו. זהו יום שאנו
נוהגים לומר כי "אנו מחבקים את משפחות וקרובי החללים". אני לא אוהב את
המשפט הזה, ממש לא. אני חושב כי לא צריך יום זיכרון "כדי לחבק", את זה
צריך לעשות יום יום, בשגרה, בחיים, בדברים הקטנים, בחברות ב"להיות". הם,
שזה בעצם אנחנו, צריכים אותנו לידם, בשבילם, לא רק ביום הזיכרון, אלא תמיד. אנחנו
חייבים להם, חייבים לעצמנו.
וזה לא מסתדר לי. צר לי. לא מסתדר לי שיום אחרי היום העצוב בחיי
הישראליות, יום האבל הכבד ביותר של המציאות במדינה שלי - חוגגים את יום העצמאות.
די, תעשו לי טובה ואל תסבירו לי שזה מסמל את המלחמה על קיומינו ומשם היציאה
לעצמאות. די עם הקלישאה הריקנית (והמטומטמת) הזו!
לא מקבל את זה שהבמות שמוקמות לטקסי יום הזיכרון, הם אלא הבמות
שמיד לאחר מכן תשמשנה לחגיגות יום העצמאות, והדגלים המתנוססים בשגרות המרכזיות והנורות
המקשטות כבר בימים אלה את הרחובות מיועדים בכלל לצקת אווירת חג ברחובות, שעה ערב
יום הזיכרון בפתח. נראה לכם שזהו מרווח זמן הגיוני?
מי שמכיר את השכול מקרוב, יודע איזו עננה כבדה שוררת במשפחה, החברים,
ומי שהי קרובים. אילו ימים נוראים של עצב קשה מנשוא עובר על מי שחווה את האובדן
מקרוב. באמת נראה לכם שבשעה 11:00 תהיה צפירה והתייחדות בבית העלמין וכעבור איזה
כמה שעות הם יצאו לחגוג עם ההמונים?
אני מכיר את המציאות הזו ממרחק אפס. אני אומר לכם - אין סיכוי!
שהשיח בתקשורת וברשת המרכזי על איזה אומן יופיע, כיצד ינוע לו
עם צוותו ממופע אחד למשנהו וכמה כסף ישתכר, כאשר ברקע אנו מרכינים ראש וזוכרים
באיזו מציאות אנחנו חיים?....נו, באמת!...
כאשר השיחות בשבוע שלפני איזה מנגל נעשה, איפה ואת מי נזמין
כאילו זה היה אחד מהשמחים במועדי ישראל, כאשר ברקע רצף של יום השואה ויום הזיכרון,
זה נראה לי ממש לא הגיוני. אני לא מצליח לסדר לי את זה בראש. תהרגו אותי. ניסיתי,
לא מצליח.
ככה אנחנו עוטפים בחיבוק את המשפחות? את הקרובים? אני באמת
מאמין שלא. נכון, הסבירו לי כי "ככה זו המציאות הישראלית". אז הסבירו,
אני לא מקבל והפסקתי לנסות עכל את הדבר הזה. כן, זו בעיה שלי.
לי, זה לא מסתדר. לא תשכנעו אותי אחרת. אני ממש לא שם. הנפש
הישראלית לא יכולה לעכל את הקרבה הבלתי נסבלת הזו, גם אם תנסו באותות ומופתים
לשכנע אותי אחרת, אני נשאר עם עצמי ביום הזיכרון ועוד כמה ימים אחרי. שם אני מרגיש
נוח יותר, שם נכון לי, ואני חושב שנכון לכולנו.
נ.ב
הבטחתי שאחזור ליהדות. אפילו את יום הכיפורים היהדות הייתה חכמה מספיק לבודד מראש השנה וסוכות (ותאמינו לי ששבוע זה הרבה יותר מיממה).
הבטחתי שאחזור ליהדות. אפילו את יום הכיפורים היהדות הייתה חכמה מספיק לבודד מראש השנה וסוכות (ותאמינו לי ששבוע זה הרבה יותר מיממה).
אה, ואף מילה על "דוד (תת רמה) הנחלאוי" כל האירוע הזה פשוט מזהם את מה שכתבתי.
יום
הזיכרון: לי, זה לא מסתדר, משהו (אישי) שרציתי לומר כבר מזמן.
(דרור בנדלר, 3 מאי 2014, פחות מיממה ליום
הזיכרון)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה