המשימה - להניח פתק בכותל

סיפור קצר: "המשימה - להניח פתק בכותל", פרק א'

כבר כמה ימים שהוא מונח בכיס הימני האחורי של הג'ינס שלי. הפתק. נייר בגודל של חצי "A-4" המקופל לארבעה חלקם שווים, ללא מעטפה. יש שם בדיוק שתי שורות שנוסחו בקפידה בראשי ובהמשך נכתבו בכתב ידי הבלתי קריא בעליל. הפתק מסתיים בקשקוש, שרק אני מבין, שמכונה גם חתימתי. לצידה הימני של חתימתי רשום גם: שמי: ג'קי. חשבתי שנכון גם שבסוף לא יהיה ספק מי כתב את מה שכתב, שהרי ליושב במרומים יש יכולות רבות, אבל למה להקשות עליו את החיים. שיידע במיידי שזה אני, ג'קי.

כבר כמה ימים שאני מנסה לעשות את מה שתכננתי לאחר שהתבשל אצלי בנשמה כבר יותר מחודש. להגיע לרחבת הכותל, לשים כיפה על הראש שכן תמיד יש לי כיפה בתיק צד, לך תדע מתי תצטרך אותה, ולטמון או לדחוק את הפתק שנח לו בכיסי באחד הסדקים בקיר, אולם משום מה ללא הצלחה יתרה. לפחות עד כה. נכון, לכאורה פעולה פשוטה, המונית ויש האומרים בנאלית אבל עדיין ללא הצלחה. 

לא, אני לא אדם מאמין והקשר שלי עם אלוהים מתרחש בדרך כלל באירועים מסורתיים בהם אני ממלא חובתי, שעה שאני נקלע בנסיבות אלו או אחרות לאירוע בעל אופי מסורתי-יהודי ומכבד את הסובבים ואת האירוע עצמו. אני באמת לא מוצא סיבה להסתבך עם היושב במרומים שלא לצורך ומקיים עימו יחסי סטאטוס-קוו של כיבוד הדדי. אציין רק כי לא פעם בעת צפייה במשחקיה של קבוצתי האהודה בית"ר ירושלים, לא פעם אני זועק שמו ומבקש סיועו. לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. טוב, רוב הפעמים זה ממש לא עובד.

אבל עדיין החוסר אונים שנקלעתי אליו ללא מוצא בימים האחרונים הביא אותי למה שמבחינתי מהווה מהלך נואש: פנייה בפתק לסיועו ליושב במרומים ונראה לי שפתק מנוסח באופן קצר, ברור אינו יכול להזיק. עדיין צרוב לטוב בזיכרוני אי שם בהיותי בן תשע, כתבתי פתק ובו משפט אחד: "שבית"ר תיקח אליפות, ג'קי" וזה עבד! אומנם זה קרה כעבור 10 שנים, אבל הרגשתי שזו אשמתי שלא פרטתי מתי אני מבקש שקבוצתי תעשה זאת. הפעם הקפדתי יותר על הניסוח המדויק והברור של הבקשה.

הייתה זו הפעם הרביעית. בשלוש הפעמים הקודמות הגעתי לרחבת הכותל אולם לא מצאתי את הכוח לכתת רגלי לעבר הקיר. לא ידעתי ממש להסביר לעצמי מדוע. אפילו באחת מהפעמים הסתובבתי קצת בעיר העתיקה בין הרוכלים והריחות של השוק הערבי, אבל גם שחזרתי לרחבה משהו בי לא היה שלם עם מה שנראה לי לפחות בתחילה כמו משימה פשוטה.

לא שיתפתי אף לא אחד במהלך שנראה לי קצת רוחני מידי ולבטח אינו מאפיין את מי שאני, מה גם שחברי הקרובים היו מרוחקים לגמרי, בלשון המעטה, מאמונה זו או אחרת. חלקם אף לא ממש ידעו מה הסיבה בגינה אני ביום שישי בבוקר הולך בצעדים כבדים לעבר רחבת הכותל. סיכמתי עם עצמי שהפעם אפגין נחישות.

יצאתי מהרכב וצעדתי לעבר הרחבה. אהבתי את הדרך, את הריחות, את האוויר. זה העלה בי נשכחות, עת הייתי פוקד את המקום בימים ההם של העיסוקים שלי בהר הבית. שם למדתי את המונח סטאטוס-קוו שזה אומר בגדול לא מסכימים על כלום ויש לשמר את המצב הזה כמות שהוא. נו, ניחא. 

הנהנתי לרוכל ההוא תוך כדי הליכה ומשכתי זמן לעצירה קלה במאפייה של פעם, זו הצדדית לקניית בייגלה עם זעתר שליווה אותי וגודלו קטן בהדרגה תוך כדי הליכה. הנחת את ידי על הכיס לוודא שהפתק עדיין איתי. מאז שרשמתי וקיפלתי אותו לא ראיתיו. המשכתי בצעדי, תוך שמותיר שובל פירורי שומשום מאחורי. עד שאגיע לכניסה, לבייגלה לא יישאר זכר.

ג'קי!... אח שלי!... הקול היה מוכר לי. היה זה "איציקו" רחב המימדים, סמל המשטרה המיתולוגי שהיה אחראי על רחבת החניה של הכותל. החלפנו חיבוקים. "למה אתה לא נכנס עם הרכב"?... "מי עם לא אתה?"... "עזוב אח שלי", היום בא לי ללכת קצת, יש אויר כזה, ואנחנו נשב ברכב"? התחמקתי. "כבר לא רואים אותך הרבה כאן", ניסה "איצקו" לפתח שיחה, אבל אני התחמקתי והגברתי קצב צעדי תוך נפנוף לשלום והפניית הגב. 

חציתי את הרחבה ונעמדתי מול הכותל, תוך שנשען על פתח גרם המדרגות ממול. שאפתי אויר לריאות והנחתי לעצמי לשקוע קצת בנוסטלגיה ופסטורליה כאחד והבטתי לעבר יריעת המרקם של הפסיפס האנושי שפקדו את המקום. שאלתי את עצמי באם יש מקום כזה בעולם שמהווה מגנט עולמי-אנושי. לא מצאתי. 

כעסתי על עצמי שאני מפליג במחשבות במקום להזיז את עצמי ופשוט להניח את הפתק בקיר שממולי. עוד לא ממש הצלחתי לפענח לגמרי עם עצמי, מה קשה לי. היה זה ברור כי תוכנו של הפתק בן שתי השורות מקשה עלי עד מאוד מלבצעו.

שאלתי את עצמי האם זה הוגן שרק שאני ממש צריך סיוע אני פונה אליו, לזה שמקבל את ההחלטות עבורנו, שעה שכל חיי הבוגרים כלל לא מילאתי חובותיי וגם אין לי כוונה שכזו?... או שמא האם בכלל נכון לי אישית שאכן מה שביקשתי בפתק יקרה?...בכלל, מה קרה לי האיש הכי מציאותי עם רגליים על הקרקע פותר דברים עם פתקים בקירות?... היה חשוב לי להודות קודם כל לעצמי שחוסר האונים מלווה בחוסר יכולת לגרום לשינוי ללא התערבות חיצונית משמעותית, הביא אותי עד הלום. זה היה מתסכל וכואב כאחד.

היה לי קשה להודות בכך שאני מלך העולם, שתמיד התמודד ובהצלחה עם כל מה אתגר שנתקלתי או ראיתי לפני, הפעם מרגיש חסר אונים. זה הטריד מחשבותיי באופן שלא ניתן לתיאור ובעיקר העציב אותי. הסבל ניכר על פני בשבועות האחרונים, זכיתי לשאלות זהירות מהסביבה, אולם כהרגלי לא חשפתי את מסתורי נפשי וצפונות ליבי. 

התיישבתי על המדרגות ולגמתי מהאספרסו החזק תוך שמישיר מבט לעבר המתפללים והיונה החריגה ביופייה שנחה לה על הקיר מעליהם. המקום הזה תמיד ריתק אותי. לקחתי עוד לגימה מהאספרסו והצטערתי שסיימתי מהר מידי את הבייגלה.

"ג'קו!, וין יא זלמה! אפשר לארח לך חברה?" נשמע מאחורי גבי קולו האחד והיחיד מטובל במילים בערבית. הקול קולו של אריק שתמיד היה מלווה בטפיחה קלה על גבי וכמובן גם הפעם. הוא היה היחיד שקרא לי ג'קו ולא ג'קי. ככה הוא החליט ולא וזה נשאר כך. אריק לא חיכה לתשובה והתיישב לשמאלי במרחק של חצי סנטימטר, הוא היה גבוה ממני בראש שלם. החלפנו לחיצות יד חמות ואיזה רבע חיבוק לא ברור של גברים. הייתה לו כף יד ענקית, בערך כמו הלב שלו. נזכרתי בימינו המשותפים לאורך שנים במקום הזה. הגעגוע ההדדי היה חזק, אבל כמובן שלא נאמרו על כך דבר וחצי דבר. 

"אם האבנים היו יודעות לדבר, כמה סיפורים היו לנו כאן, אה"?... אריק תמיד אהב נוסטלגיה, אבל צדק. "כל מילה בסלע" עניתי. הוקל לי שאריק התיישב לידי. כבר הרבה זמן לא נפגשנו. שנינו כבר מחוץ למעגל וטוב שכך. המשכנו לשבת דקות ארוכות מלוות בשתיקה שיש רק בין שני אנשים שמכירים מלפני ומלפנים.
"אתה מתכוון לספר לי מה הביא אותך לכאן, או שכרגיל אצטרך לסחוט את זה ממך?... אריק שבר את השתיקה והניסיון שלי להסיט מחשבותיי מהמשימה שהביאה אותי לכאן. 

"עובר עליך משהו, אז דבר, אני כאן". אריק לא הותיר לי יכולת תמרון. אריק ואני יכולנו לא להיפגש תקופות ארוכות, אבל איכשהו תמיד הייתה לנו יכולת להיות שקופים אחד לשני, קריאת מחשבות הדדית. הוא חיכה לתשובה ממני וידעתי שלא אוכל להתחמק. לא ידעתי איך ואיפה להתחיל. 

אריק לא היה עדין, מעולם זה לא אפיין את התנהלותו. "ג'קו, אין לי סבלנות לשתיקות שלך" הוא אמר בשלווה, אך בנחרצות ברורה. "כמו שאני מכיר אותך, ואני מכיר אותך, אתה אוכל את עצמך מבפנים, שחרר... אף אחד לא מת מזה, תאמין לי", אריק בשלו בחפירה בנבכי נשמתי והחל במה שפעם קראנו לזה "שיחת קילוף", הוא לא התכוון לוותר וידעתי את זה. עם זאת, היה לי קשה קצת להתחיל.

"תבטיח שלא תלעג לי, זה לא הזמן שמתאימה לי כאן ציניות", הכנתי את רשת הביטחון שלי מול אריק. "אני מקשיב ולא מדבר או שופט, אתה יודע שאני כאן בשבילך. תמיד הייתי" אריק לא הותיר לי יכולת התחמקות. "אני רוצה לשים פתק שכתבתי בכותל, יש לי אותו בכיס ואני לא מצליח כבר כמה ימים לעשות את מהלך הבנאלי והפשוט הזה ומסתבר שמשהו עוצר אותי". הרגשתי הקלה, זה ייצא לי מהפה.

"הצלחת להפתיע אותי, זה לא מתאים לך. אני הנחתי כמה פעמים פתק בכותל ואתה יודע את זה. אין בכך שום הצהרה זו או אחרת. אני חושב שיותר חשוב הוא מה רשמת בפתק, לא ג'קו?"... 

אריק כהרגלו וכמצופה, לא היה זקוק להרבה זמן להגיע לשורש העניין, הוא הביט לעברי וציפה לתשובה כנה. מעולם לא שיקרנו או עיגלנו פינות אחד לשני וזה בטח לא היה הזמן להתחיל.

הבטתי לעברו ושתקתי. אריק לא הסתיר את כעסו, הקמטים במצחו בשילוב הגבות שהתחברו להן יחדיו, לא נזקקו לפרשנות מעמיקה. "אז תן לי את הפתק, אני אקרא אותו" אריק המשיך בשלו, הוא לא התכוון להרפות.

רכנתי טיפה קדימה תוך כדי ישיבתי, הוצאתי עם ידי הימנית את הפתק מהכיס ונתתי אותו לאריק שבעדינות לא אופיינית לו פתח את ארבעת קפלי הפתק ונעץ בו מבטו למשך שניות ארוכות...

סיפור קצר: "המשימה - להניח פתק בכותל", פרק ב' (ואחרון)

כך הסתיים לו פרק א'....

הבטתי לעברו ושתקתי. אריק לא הסתיר את כעסו, הקמטים במצחו בשילוב הגבות שהתחברו להן יחדיו, לא נזקקו לפרשנות מעמיקה. "אז תן לי את הפתק, אני אקרא אותו" אריק המשיך בשלו, הוא לא התכוון להרפות.

רכנתי טיפה קדימה תוך כדי ישיבתי, הוצאתי עם ידי הימנית את הפתק מהכיס ונתתי אותו לאריק שבעדינות לא אופיינית לו פתח את ארבעת קפלי הפתק ונעץ בו מבטו למשך שניות ארוכות...

פרק ב' (ואחרון)

פניו של אריק אמרו את הכול. שילוב של ייאוש מהול בכעס. אך הפעם בניגוד לפעמים הקודמות ניכרה סוג של אמפטיה שאינה אופיינית לו. הוא לקח נשימה ארוכה "ג'קו, זו כבר הפעם רביעית שאנחנו עושים את אותו דבר. בכנות, המשחק הזה די נמאס עלי, אבל באמת. עד כאן. הגיע הזמן להמשיך הלאה. שיתפתי איתך פעולה בעניין הזה כבר שלוש פעמים, די!". אריק היה נחרץ, שקט, ברור וחד כמו שהכרתי, אבל נראה כי באמת כבר הגזמתי, לפחות מבחינתו.

"מה שרשום כאן, לא יקרה, אולי בחלק, אולי לא. כמה פעמים סיכמנו שתשנה את התוכן? אפילו לא טרחת להחליף את הפתק שנראה כאילו עבר את שבעת מדורי הגהנום. היום אנחנו שמים לזה סוף. כואב ככל שיהיה, הגיע הזמן ג'קו, שתמשיך הלאה, זה לא תלוי בך או ביושב במרומים זו הייתה החלטה שלי ושלי בלבד ואינה קשורה בך. הגיע הזמן שתשחרר את האחיזה ממני ומעצמך". שקט מחריש השתרר בינינו.

אריק צדק ובתוך תוכי ידעתי כי השלמתי עם זה. איכשהו כבר כמה ימים אני מתחיל להכיר בכך, אך מסרב לקבל את המצב כמו שהוא. אף פעם לא ממש ידעתי לעכל חוסר שליטה בהתנהלות הדברים סביבי או שקשורים בי. לא בכדי זכיתי בצדק לכינוי "פריק קונטרול". פני נפלו ופגשו את גרם המדרגות העשויות מאבן ירושלמית עתיקה.

אריק הבין כי אינני כתמול שלשום או כמו בפעמים הקודמות שעשינו את אותו מהלך, אולם ללא הועיל. "תקשיב יא ג'קי". אריק פנה אלי בשמי, הייתה זו אחת הפעמים הבודדות. בד"כ היה נוהג כך שלא היינו לבד אלא בחברת אנשים שהכירו אותי רק בשמי. "תביט על היונה הזו שכל פעם שאנחנו כאן ביחד היא עומדת מולנו ולא עפה לה" הבטתי על היונה הבאמת מיוחדת, חומה בשלל גוונים כזו, ובניגוד לשאר היונים שראינו, תמיד היא הייתה ישובה לה על הכותל, שעה שאריק ואני היינו נפגשים ומעולם לא חזינו בה במעופה.

"כן, אני רואה אותה, היא תמיד כאן שאנחנו יושבים פה", עניתי ביובש ובקול המרמז על שילוב של ייאוש וחוסר אונים גם יחד. לא הבנתי לאן אריק חותר בשאלתו. מה הקשר ליונה בכלל? התחלתי להיות ציני ואריק, יאמר לזכותו, התאפק. הוא תמיד תיעב ציניות ואיפוק זה לא היה ממש אחת מעוצמותיו, וזאת בלשון המעטה.

"אני רוצה לעשות משהו איתך, מהלך שיראה מוזר בתחילה, אבל תתייחס אליו ברצינות", אריק הרצין פניו ואני המשכתי להקשיב. "אנחנו מביטים עכשיו ביונה הזו במשך חמש דקות ברציפות ורק אני מודד זמן. אם היא נשארת כעבור חמש דקות אני בא איתך ומניחים את הפתק שלך שאני מחזיק עכשיו ביד בכותל ואם היא עפה, אתה מוותר על כל הרעיון. אבל ג'קו - מילה של גברים, בלי שטויות" סיכם אריק כמו בימים הטובים שלנו שעה שתדרכנו את הכוחות לפקודת מבצע.

זה נראה לי הזוי משהו, אבל אריק היה רציני לגמרי. שתקתי למספר שניות ועניתי בקול יבש, "סגור!" בתוך תוכי הייתי שבע רצון עד מאוד, במשך שלוש פעמים במשך זמן ארוך נשארה היונה, זו שכבר הטלתי ספק, ביכולתה לעוף. מה בדיוק יגרום לה לעוף עכשיו, חשבתי לעצמי. זה היה נראה לי עסק טוב כאשר בסופו של יום, אשלים את המשימה של הנחת הפתק בקיר הכותל. הרגשתי ממש טוב עם עצמי ועם המהלך, גם אם לכאורה הרגשתי שאני מסנדל את אריק. מצפוני היה שקט.

"מוכן?, מעכשיו!", הכריז אריק שמעולם לא ענד שעון, אבל לא חששתי מהערכת הזמן, שמבחינתי הייתה באחריותו. מיקדתי את מבטי לעבר היונה. היא הייתה שונה מכולן, עם גווני חום ואף לבן. היא נראתה מנותקת ושונה משאר היונים שעפו וחזרו לכל מיני נקודות אחיזה ברחבי הקיר המערבי. היונה הזו נשארה ורק מידי פעם הזיזה ראשה וניערה כנפיה. להערכתי עברה כדקה וחצי. לא הבטתי על השעון שלי ולא שיניתי מיקוד מבטי שהיה לעבר היונה. בטחתי כמו תמיד באריק שיעדכן אותי מתי  יסתיימו ויעברו להן חמש דקות ומשם להשלמת המשימה. הרגשתי משב רוח מרענן של אופטימיות והרגשתי הקלה מסוימת שלא ידעתי להסביר.

עברה עוד איזה דקה ולפתע הדממה הופרה בקולו, קול הבס הרם של איציקו רחב המימדים והכרס המשתפלת. "ג'קי, מה המצב, יש לך שנייה?". כן, אמרתי ובלי משים הסטתי מבטי אליו. איצקו ניגש אלי בצעדים כבדים, קטנים אך בטוחים. "תשמע, לא היה לי נוח, אבל יש לי מעטפה שמיועדת לאימא של אריק, לא מצאתי מישהו אחר מתאים חוץ ממך, שתעבירה אליה". הופתעתי... ומלמלתי כמה מילים... "החזרתי מבטי לכיוון היונה, אבל היא כבר לא הייתה שם, ואריק, אריק לא ישב לידי. הבנתי...

"מה קרה, הכול בסדר?, אתה נראה כמי שקפאו שד", "איצקו" שם ידו על כתפי. "כן, אני בסדר, היו לי כמה רגעים של הרהורים, אתה יודע". "איצקו" הניח בידי מעטפה. "תן אותה לאימו של אריק, הוא היה נשמה וחסר לי מאוד, אתה בטח יודע שהיינו ממש קרובים. תמיד היה שותה איתי קפה ומתעניין בילדיי. שסיפרתי לו על הקשיים במימון הלימודים לבני, הוא סייע לי ומימן לו קצת משכר הלימוד ולא הסכים לקבל ממני החזר". כתבתי משהו לאימא שלו, חשוב לי שהיא תקבל את זה ממך, בסוף אתה היית החבר הכי טוב שלו, לא פעם דיבר עליך ועל החברות בנכם. טען בצחוק או שלא שאתם אחים". איצקו פרט על רגשותיי, שגם כך היה מעורערים לחלוטין.

"אין בעיה, איצקו. מבטיח שאעביר את המעטפה היום או מחר", אמרתי בנחישות, לאחר שהתעשתתי ונכנסתי למוד הכול כך אופייני שלי, של משימה קודמת לכל דבר. איצקו התיישב לידי, ואחרי שתיקה של מספר שניות אמר "ג'קי, אתה חייב לשחרר, זו הייתה בחירתו, אתה חייב להמשיך הלאה. יש אנשים שהגיעו לכאן לזמן מוגבל וקצר ואריק הוא אחד מהם, אנחנו והסובבים אותו זכינו" הנהנתי בראשי והוצאתי מפי צליל הנהון של הסכמה. "בשבועות האחרונים שהיית כאן לא נראית טוב כל כך, היום אתה אחרת, שונה לגמרי, נראה כאילו יש סביבך הילה. אני חושב שהגיע הזמן שתפסיק להגיע לכאן מידי שבוע, זה לא עושה לך טוב, לא עושה לי טוב לראות אותך כך". איצקו כהרגלו קרא אותי כמו "ספר פתוח". שנים היינו מרכלים על כוס קפה שחור ומר המהול באווירת המתפללים היהודים והמוסלמים, אבל החיים השתנו לנו בין רגע.

נפרדתי מאיצקו בחיבוק חם וארוך ופניתי ללכת בצעדים בטוחים. הבטתי שוב שמאלה למקום משכנה של היונה, היא לא הייתה שם וגם לא נראתה בכלל באופק, לאחר שחיפשתי אותה בסריקה ארוכה של מבטי. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא לא שם יותר, מאז שאריק כבר לא. נעמדתי מול הכותל לדקה ארוכה. שלחתי את ידי הימנית לכיס האחורי של מכנסיי, אך הפתק לא היה שם עוד. נזכרתי שנתתי אותו לאריק שעף לו לעולמו שלו והחליט בשבילי שהפתק לא יונח לו בקיר הכותל. המשימה לא תצא לפועל חשבתי והתחלתי לעכל זאת.

חייכתי לעצמי ולא לזמן ארוך מידי, אריק תמיד אהב לקבל החלטות בשביל אחרים. אמרתי לעצמי "נו, שישמור את הפתק לעצמו הוא במילא קרוב אליו יותר..."

ברקע נשמע קולו המסתלסל בערבית של המואזין, הקול בישר על סיום תפילת הצהריים. נעמדתי מול שער המוגרבים העשוי מעץ ומונח על פיגומים ברזל שלא ברור כיצד עומדים בכובד המשא. הגשר, גשר "המוגרבים", הוביל לכניסה להר הבית. שוטרי היס"מ לבושים בסרבלים שחורים חבשו את הקסדות ונדרכו בתרגולת הכול כך מוכרת למצב בו יחלו הפרות סדר המתרחשות מידי פעם במהלך חגי תשרי. הייתי די רחוק מהם אבל יכולתי להרגיש את המתח וריח הזיעה של השוטרים.  הנחתי לעצמי להביט בגעגוע קל לדקה ארוכה והכרחתי את עצמי לתת פקודה לרגליי להוביל אותי לעבר מתחם היציאה.

בזוית העין, ראיתי את איצקו מניף ידיו תוך שהוא נוזף בנהגים סוררים, פוקד הנחיות ומסדר את החניון כאילו היה זה יומו הראשון בתפקיד. המשכתי להתרחק, אולי להיפרד. להיפרד מהמקום, להיפרד מהזיכרון, להיפרד מאריק. כשהגעתי לפתח היציאה לא עצרתי, לא הפעם. גם לא הבטתי לאחור. לא היום וגם לא מחר.

"המשימה - להניח פתק בכותל"

דרור בנדלר, 27 ספטמבר 2015

הסיפור מוקדש לאריאל רוניס "אריק" זכרונו לברכה שלפני כשנה, הצליח לשכנע אותי, לפרסם את כתביי.

יהיה זכרו ברוך.