הדג עם השפם ואני,
כפסע לתהילה - סיפור שקרה
זה לא עוד סיפור קצר
שחיברתי לי בראש. זהו סיפור על אירוע אמיתי שהתרחש משהו כמו לפני כשלושים, כן שלושים שנה. ועדיין, גם אחרי כל
כך הרבה זמן אלו מאותם אירועים שמסתבר נצרבו בי לעד.
אז זה מתחיל כך. אני
בן 18, טיול שנתי של כיתה יב', מקיף רמת השרון ע"ש רוטברג. הגיל הזה שאתה בעצם
מסיים את כל מה הילדות מאפשרת, אבל לא באמת מבין את זה. אתה מעכל את זה רק אחרי די
הרבה שנים, לפחות זה היה כך אצלי.
טיול שנתי של התיכון
לטבריה (מי לעזאזל, עושה טיול לטבריה?). כן ההורמונים בשמיים, הגיל הזה שהעולם מתגלה
לך. אבל אני, אני באמת לא שם, אני בכלל נמצא בראש אחר, לגמרי שונה. אני הבאתי איתי
את החכה שלי, עסקתי אז רבות בדייג, זה היה תחביב די מוזר לנער "רמת-שרוני",
צפוני כזה. עד היום אני אוהב את זה, אולי זה קשור לאתגר או לשקט שזה מביא עימו. בכל
מקרה, אני החלטתי שטיול לטבריה עושים כדי לדוג דגים. זה היה נראה לי אז מטרה ראויה,
הרבה יותר מכיבוש זה או אחר.
כן, אני יודע אתם לא
מבינים, אבל זה מה שהיה. הגענו בערב לאיזה חניון על החוף המזרחי של הכנרת והתמקמנו.
אני לא זוכר שמו של החניון, אבל זה לא איזה פרט קריטי שאי אפשר להמשיך בלעדיו את הסיפור.
בואו נמשיך הלאה. כולם הלכו למקלחות ולהסתדר לקראת הלילה, הבנים הכינו את עצמם לציד
בנות והבנות גם, אבל לציד בנים מסוקסים. לא נראה לי שאז נמנתי עליהם, אבל עם הגיל חלה
התקדמות מה (כולי תקווה).
אני לעומת זאת הכנתי
את עצמי לציד דגים. זה מה שעניין אותי. אני הלכתי לסדר את הציוד דייג. אני הולך לדוג.
הבאתי עימי את החכה הטלסקופית. לאלה שאינם מבינים זוהי חכה שמתקפלת כמו אנטנה ובסופו
של דבר ממקל באורך מטר, לאחר שהיא נפתחת היא מגיעה לכ-6 מטרים. ואכן כך היה.
ניסיתי לגייס איתי
כמה מחברי הטובים, אבל הם היו בשלהם. גם לחברות ונאמנות יש גבולות, כך מסתבר. האמת,
במבט לאחור, הם (אולי) צדקו. מה לעזאזל הלכתי לי לדוג באמצע טיול שנתי?...האמת, היום
זה נראה לי די הזוי, אם כי אני חייב להודות שזה די מתאים לי לעשות הפוך מכל השאר. אולי
זה קשור ברצון להיות אחר או מיוחד בעיני עצמי. אבל בסוף, באמת אהבתי לדוג ולא כל יום
מגיעים לכנרת שהייתה תמיד אתר הדייג החביב עלי, בעיקר כי מספר המקומות בהם יש מים מתוקים
וניתן לדוג בארץ הם ממש מעטים, אם בכלל (טוב, הייתי חייב להסביר או לתרץ על מה ולמה).
החושך ירד ואני עימו
ירדתי לשפת הכנרת. ברקע שמעתי את החבר'ה משתעשעים, צחוקים, מוזיקה של שנות ה-80 ועוד
כל מיני. אבל אני, נחוש מתמיד (כבר אז, מסתבר הייתי נחוש) הלכתי לי לדוג. או לפחות
לנסות לדוג. נכנסתי למים שהגיעו לי עד המותניים יחד עם החכה. חושך ואני עומד עם החכה
שם על הקרס פיתיון בדמות גרגרי תירס, אם אני זוכר והשלכתי למים בציפייה דרוכה וחיכיתי
בסבלנות. אז, הייתה לי כזו, היום סבלנות היא לא מתכונותיי הבולטות, נאמר בזהירות.
חיכיתי לאותו רגע שאני
תופס לוויתן, טוב בוא לא נגזים, דג די גדול וחוזר כגיבור למחנה. כיוונתי לאיזה אמנון,
או מושט בשפת העם, כזה נחמד. אם כבר לצוד בחורה, אז לעשות את זה כמו שפעם האדם הקדמון
היה עושה, פשוט מביא אוכל למערה בדמות צייד של איזה משהו שהיה פעם חיה. ראיתי אותי
בעיני רוחי חוזר לחבר'ה עם דגים שתפסתי ואת כל תשומת הלב עוברת אלי. השתעשעתי במחשבה
הזו, נראה לי שזוהי המוטיבציה שהניעה אותי למהלך הדייג הזה, או לפחות היה לה חלק משמעותי
בכך.
אבל מה?, כלום. שקט
משמים, אפילו לא דגיג כזה שיבוא ויציל משהו מכבודי שבדרך לאבדון. המצוף שהיה מחובר
לחוט הניילון צף לו בנינוחות מקוממת על המים כמאותת לי "חבל על הזמן שלך, אין
כאן אף דג פראייר, המגוחך היחיד שנמצא במים, זה אתה". השקט היה כזה שיכולתי לשמוע
את קולות המסיבה שהתקיימה על החוף ואני לא הייתי שם. התבאסתי, אבל ממש. כבר שמעתי את
קולות הלעג הארסיים (אם כי המוצדקים, יש לומר) על חשבוני. ניסחתי בראשי טיעונים והסברים.
הבטתי לצדדים, הייתי
לבד. לפחות אם היה שם עוד איזה דייג, יכולתי לפתח שיחה או סתם לראות אם מצליח לו יותר
ממני. החזרתי את המבט לכיוון מצוף, אבל הוא לא היה שם. חשבתי לרגע שבגלל השתקפות האורות
מהחוף, הוא נעלם. משכתי אלי את החכה במין תנועה רכה, ובום!!!
נתפס משהו, כלומר,
דג ענק!. החכה כולה התקפלה, היה ברור כי אם אני ממשיך איתה היא תקרוס ותישבר. במקרים
כאלה יש לעבוד בקור רוח, היה לי את הניסיון, אבל עם דג במשקל וכוח כזה, ממש לא התמודדתי
בעבר. זזתי בצעדים איטיים לאחור אל החוף, תוך שאני משאיר את החכה מקביל למים ע"מ
שלא תתפרק. היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם משקל וכוח כזה. עם הגעתי לחוף, תפסתי את
חוט הניילון ביד ובמקביל זרקתי את החכה לחוף. וואו!!, מה זה הדבר הזה, מה תפסתי?!?!
ניסיתי למשוך את החוט
אלי לאט לאט, זה היה מטורף, התחלתי לצרוח בכול הכוח "הצילו!!!, הצילו!!!"
ובמקביל ניסיתי למשוך אלי את חוט הניילון, זה היה ממש קטע מסרט "הזקן והים"
(מבוסס על ספרו של ארנסט המינגוויי המספר את
סיפורו של דייג קובני זקן הנאבק להוציא לפועל את הדיג האחרון שלו. כאשר בחכתו נתפס
דג חרב ענק, הוא נאבק לשמור עליו). בתור ילד ראיתי את הסרט הזה שכול כולו מינימום דיבורים
ובעיקר מאבק איתנים של דייג בדג חרב ענק ואיתני הטבע. הסרט עבר לי בראש. מי שעוסק בדייג,
זהו סרט קאלט שמדבר אליו.
המשכתי למשוך את החוט
אלי באיטיות, נחישות ואף רגישות, תוך שאני צורח וגרוני ניחר "הצילו, הצילו"!!!....לא
ידעתי באם חוט הניילון שבכלל היה מיועד לאיזה משקל של אמנון נחמד, בכלל יחזיק מעמד.
משכתי לאט אבל בכוח רב את החוט אלי והבן זונה נאבק. שאלתי את עצמי מול מה אני מתמודד?...איזה
לחץ!
לצד זאת, ראיתי את
אורות התהילה, ראיתי את כל המחזור מגיע לקבל פני שעה שאני אוחז את המפלצת הזו שזה אתה
צדתי בכישרון ובאומץ רב. ראיתי את השיח שמתפתח ואני במרכזו. אין ספק זהו דף חדש במי
שאני. ראיתי את התמונה שלי עם הדג שאוחז בידי הימנית וסביב לפחות שתי כוסיות על וצילום
בספר המחזור. הוכחתי לעצמי כי הנחישות משתלמת. אין ספק אני בדרך למלוכה. מוזר היה לי
שהמחשבות האלה, היו תוך כדי מאבק בדבר הזה שנתפס בחכתי. נראהלי שהוא, היה לו תוכניות
אחרות לגמרי.
לפתע הוא נגלה אלי,
הצלחתי למשוך אותו ממש אל שפת הכנרת. הוא היה חלק, ללא קשקשים, היה לו שפם דומה לשפם
של חתול ופיו נפתח ונסגר בקצב אחיד, אולי הוא הבין שאלה נשימותיו האחרונות. אני חושב
שראיתי אותו לאיזה שתיים, אולי שלוש שניות ונשמתי נעתקה. וואו! הוא ממש ענק הכלב הזה,
כלומר הדג. ראיתי את התהילה במו עיני, חוזר כגיבור מנצח אל המחנה. אני חושב ששמעתי
את תרועות התהילה של המלך החדש! מי אמר שאין אלוהים, מי?
ואז, כשחצי מגופו על
שפת החוף וחלקו האחורי עם הזנב עדיין במים, הוא נתן זינוק שלא לומר פרפור אחרון וחוט
הניילון לא עמד במעמסה ונקרע, אני נפלתי לאחור והדג הזה שהתברר בדיעבד כ"שפמנון"
(כן בדקתי, יש כזה דבר) חזר לו ונעלם כלאחר שבא בביתו שבכנרת.
שקט השתרר בחלל האוויר.
הוא ניצח אותי. ואני, ...אני נותרתי חסר כול. לא דג, לא תהילה אלא סתם כמעט גיבור.
אכזבה עטפה כל חלקה טובה בנשמתי.
ישבתי כמה שניות וקמתי
מאוכזב ושבור. אספתי את החכה וקרעי חוט הניילון. מולי הגיע בדיוק בריצה, מיכאל (שכחתי
שם משפחתו) הוא היה המורה לפיזיקה שלי אז. "הכול בסדר, מה קרה?".... הוא
שאל מודאג. מסתבר שהוא שמא את צרחות ה"הצילו".
ניסיתי להסביר לו,
מה היה כאן, קצת גמגמתי והרכנתי ראשי, הראיתי לו את קרעי חוט הניילון (לא נראה לי שהוא
התרשם) אבל מיכאל חיבק אותי ואמר "דרור, הכול בסדר, אין כאן שום דבר, הכול יהיה
בסדר, אולי כדאי שנלך לחבר'ה, יש שם אווירה מעולה".
עד היום אני בטוח שמיכאל
חשב שאני משוגע, למרות שהציונים שלי בפיזיקה היה די טובים, יש לומר.
בהמשך ניסיתי לספר
לחבר'ה, אבל אתם יודעים איך זה, בסוף זה סיפור ללא דג וללא תהילה.
הדג עם השפם ואני,
כפסע לתהילה - סיפור שקרה
דרור בנדלר,
22.12.2014
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה