חוץ מלפעמים, הוא לבד

יש לי חבר, לא סתם חבר. חבר נפש, אח. החברות בינינו נמשכת כבר כמה עשורים ושרדה את הזמן, את השינויים, את המשברים, שרדה הכול. נקרא לו י'. כי י' הוא שונה ואם י' היה יודע, שכתבתי את מה שתקראו בהמשך, אני לא יודע איך הוא היה מגיב, כי ל-י' יש פתיל קצר, יש אומרים שאין לו בכלל.
מזל של-י' אין פייסבוק או אפילו ווטסאפ. כי י' קצת שונה מכולנו. כי י' חוץ מלפעמים, הוא לבד.

י' לא מספר לי מה הוא עושה בדיוק, זה סוג של הבנה שעל זה לא מדברים. לפעמים הוא נעלם לתקופה ולפעמים הוא כאן. זה תלוי בכל מיני דברים שכותבים עליהם בעיתונים. אבל י' לא מספר לי מה הוא עושה בדיוק. שנינו מבינים שהשתיקה מתאימה כאן ואנחנו טובים מאוד בלא לדבר.

י' שלח לי לפני כמה ימי ס.מ.ס, "אני צריך לדבר", הוא כתב בקצרה. כי ל-י' אין ווטסאפ, כי י' לא מפרט, הוא מעדיף לדייק. "אני צריך לדבר", זהו הקוד שלי עם י' ל"תגיע עכשיו, אני צריך אותך". זה הדדי כמובן, גם אם י' יהיה בקצה העולם ואשלח לו ס.מ.ס כזה הוא יתייצב. כי זה י'. י' זה חבר, לא סתם חבר. זה חבר נפש, זה אח.

"מה קרה" שאלתי, תוך שהמלצרית הגישה לנו את הבירה במקום הקבוע שלנו. היא לא שואלת, היא מכירה אותנו ויודעת בדיוק אנחנו מזמינים. היא גם מכירה את המבטים שננעצים במחשוף האין סופי שלה. אנחנו מביטים, היא נהנית והטיפ בהתאם. מסורת רבת שנים, טקס קבוע, רק שלא מדליקים בו משואה.

"ראיתי אותה", הוא אמר. ולאחר שנייה לגם לאורך כמה שניות חצי מכוס הבירה. "נו, זה ברור, אנחנו מדינה קטנה", אמרתי לו. הוא שתק והשפיל מבטו. הפגנת רגש זו חולשה, זה אסון ל-י'. לא ראיתי אותו ככה הרבה זמן. בתקופה שכזו אני יודע שלחוץ ל-י', ולא נפגשים עד שהכול נגמר והארץ שקטה. לא, אני לא שואל את י' מה הוא עושה. לא כי אני לא יכול לשאול, כי ככה זה בינינו. אנחנו טובים מאוד בלא לדבר.

ביקשתי שיפרט רגע, שיסביר. י' טיפוס ש"שומר בבטן", לוקח לו זמן להסביר דברים שבנפש. כי י' חוץ מלפעמים הוא לבד.

תורי היה ללגום מכוס הבירה. כמה זה היה חסר לי, הישיבה איתו. השקט שבינינו יכול למלא ספרים.

י' סיפר שהוא היה בדרך, כבר כמה לילות הוא ללא שינה ושינן לעצמו מה הוא הולך לומר ולמי וכמה זה חשוב ובדרך כלל שולחים מישהו אחר, אבל הפעם זה היה תורו.

וכול הדרך הוא שינן והסביר ודיבר לעצמו, אבל בראש שלו הקולות שלה עלו. "זה לא חדש", אמרתי לו בזהירות שלא יתרגז, כי ל-י' יש פתיל קצר, יש אומרים שאין לו בכלל.

"כן, אבל אתה לא מבין", אמר. "אז תסביר", ביקשתי. ניסיתי לשוות לקולי נימה אמפטית וסוג של הזדהות. כי אני מכיר את השריטה הזו של י' לגביה, אותה אחת שהייתה לו ואיננה. "אחת ל", י' פורק ואנחנו שוכחים. או בעצם, אני שוכח והוא לא יכול לשכוח. הוא תקוע כי י' חוץ מלפעמים, הוא לבד.

י' המשיך. "עצרתי ברמזור אדום, רגע לפני שהגעתי לפניה האחרונה. פתאום שמעתי את הרכב מאחורי צופר. מסתבר שנרדמתי לרגע. פתחתי עיניים והיא בדיוק סיימה לחלוף במעבר חצייה והרכב מאחורי המשיך לצפור".

"אתה בטוח שזו הייתה היא?", שאלתי בהססנות מה בתקווה שאולי יגיד שלא וירגע. "כן", הוא אמר בשקט מלווה בנחרצות הכול כך אופיינית לו.

"אני לא מפספס, הזיכרון שלי טוב מידי, לצערי", הוא אמר, סיים את הכוס בירה ונד בראשו למלצרית ההיא עם המחשוף האין סופי שתארגן לנו עוד סיבוב. מיהרתי לסיים את הכוס שלי, לפני הגעתה. הטקס הקצר, מלווה במבטים, בוצע גם הפעם, ללא המשואה.

"נו, ומה עשית" יריתי לכיוונו. הייתי "בהלם קרב", הוא השפיל מבטו, "זה לא קרה לי בעבר, רק מולה זה קורה, כל פעם מחדש". ניכר היה ש-י' מאוכזב מעצמו, הפגנת רגש זוהי חולשה, שלא בשבילו. 

"חששתי לאחר", הוא אמר ושנינו ידענו שזו לא באמת הסיבה. אני ידעתי שאין דבר גרוע ל-י' מלא לעמוד במשימה. ניכר היה כי הוא פשוט היה עצוב. העייפות כבר נתנה את אותותיה גם על הקמטים הזעירים בקצה עיניו ובחלק העליון של מצחו. הוא לגם ארוכות מהבירה שוב בלי לקחת אויר והוריד את הכוס עם טיפות הדומות לטל, שנצמדו לכוס.

"אז מה עשית"? שאלתי. י' הישיר אלי מבט. "כלום, הלכתי לישון בלילה קצת יותר ובבוקר, שוחחתי על זה עם ד'". "מי זה ד'?" שאלתי וניסיתי ש-י' לא יבחין בעלבוני על כך שלא סיפר לי ראשון. "ד' זו ההיא, הייתי חייב לפרוק, היא התקשרה ומצאתי את עצמי מספר לה את הסיפור" הוא אמר בנימה חצי מתנצלת תוך שמשפיל מבט בידיעה ברורה כי אני זה שאמור היה להיות ראשון והוסיף "עכשיו אני בסדר".

"ומה ד' אמרה"? שאלתי. י' הישיר מבטו. היא אמרה ש"שזה מוזר וגם לה היה פעם משהו דומה ואנחנו צריכים לשבת על בירה אחרי שהכול יגמר".

"אז מה עכשיו?", שאלתי.  "כלום" הוא ענה לי, "אני חייב לרוץ, קיבלתי ס.מ.ס. נדבר. שלם את החשבון, בפעם הבאה עלי". י' קם והלך. לא שאלתי, לא ניסיתי לעצור כי ל-י' יש פתיל קצר, יש אומרים שאין לו בכלל. וזה לא הזמן לנסות, זה אף פעם לא הזמן לנסות.

נותרתי כמה דקות ישוב לבד, בעלת המחשוף (האין סופי, אלא מה) חייכה אלי כהרגלה עם כל כללי הטקס, ללא המשואה. "איפה החבר שלך?" שאלה. אמרתי שהוא מיהר, כי י' חוץ מלפעמים הוא לבד וגם אין לו ווטסאפ, את יודעת. בעלת המחשוף עיוותה פניה כי לא הבינה, או שכן.

דרור בנדלר, 23 מאי 2017